נפגשנו שם שנינו, בתחנת האוטובוס שלא הייתה רק שלי ושלך. והיה
ירח והיו כוכבים וגם מכוניות שהפרו את שיחתנו מפעם לפעם.

אמרתי את דברי כפי שהיה מתוכנן ואז אמרת דברים צורמים שאיני
רוצה להאמין בהם. לא רציתי ועכשיו אני מתכחשת להם.

ידעתי שאתה לא אוהב אותי, שהכל עובר דרך הזין שלך. שפעם כן.
אולי לא הייתי צריכה לערב את הזין שלך בזה.

אבל רק ככה יכולתי לאהוב אותך לשעות.

אז אמרת, ועניתי, ואני גם יודעת את הסיבה טוב יותר ממה שאתה
חושב [אני מניחה]. ובאתי וליטפתי את הצוואר הלבן שלך באצבע
יתומה...

ואז חיבקתי אותך. אני שונאת שאתה לא מחזיר לי חיבוקים. וגם
שילבתי את אצבעותיי באצבעותיך, אמרתי לך פעם שזה הדבר הכי
מושלם בעיני.

וככה היינו, מדי פעם פלטנו מילה. ומכוניות עברו. ובכיתי.

בשלב מסויים החלטנו לקום וזה כאב, כי פתאום הזכרונות עוברים לי
מול העיניים, פתאום אני מבינה איזה גוף מחבק אותי.



אז הלכנו מאחורי תחנת האוטובוס, כשאני הובלתי והחזקתי לך את
היד פלטתי מילה על הכוכבים ואז ניסיתי לנשק אותך.

שאלת אותי אם ככה אני רוצה לסיים את זה, אמרתי לך שזה לא
משנה.

והתנשקנו קצת. ותוך כדי שאני כותבת את הזיכרון האחרון ממך
הנשיקה הזאת מצמררת אותי.



ואז החל מסע הפרידה שלי ממך, מהגוף שלך, ממה שאהבתי והייתי
בהרבה זמן האחרון.

זה החל בצוואר, ובנשיקות קטנות לאורכו... ליטופים גדולים של
הגב ודרומה... מתרחקת קצת ונפרדת לאט לאט מהבטן, ושוב חוזרת
ואחר כך למטה, והזין שלך עמד, ולטפתי אותו באותה אצבע גלמודה
שקודם הביעה את קדירותה הנוראית על הצוואר שלך.



ואח"כ החלטת שאתה רוצה להישאר עוד עשר דקות, וישבנו שם והיית
שונה... ונתתי לך נשיקה בודדה על הלחי. ונשענתי עליך והפעם
חיבקת ללא שאבקש.

ואמרתי לך שאין סוף יפה, ודיברנו וחייכנו מדי פעם.

והיית שונה. ומחר תשוב להיות מי שאתה במציאות שהיא לא רק של
שנינו.





הכל עובר דרך הזין שלך.