|
הרוח שוב הרעידה את פעמוני החורף
צילצול העננים הלך והתגבר.
שמיים אבלים לבשו אפור עד עורף
הלילה אין ירח ואין כוכב אחר.
בלהט החיכוך בין חלקיקי עונות -
שם נוצר כאב והוא עודנו חם.
משמה הם באים - זרמים של מנגינות
והמילים המותכות נמזגות לתוכם.
כשגג העיר הסתיר לי את חיוכי האור
הקמטים שבפנייך נעלמו אל תוך מוחי.
כשמחשבות פרחוניות התבוססו בקור
פעמוני החורף שוב הרעידו את רוחי. |
|
|
בשואה, היו
יהודים שנטרו
טינה לתפיסה של
דאגה למחר,
וטענו כי יש
לנהוג לפי "אכול
ושתה כי מחר
נמות". ואכן, הם
אכלו ושתו
ולמחרת מתו.
אדולף |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.