אני לא באמת תל אביבי. אני נורא רוצה להיות, אבל אני לא. אני
עובר מעיר שינה אחת לשנייה, לא מצליח להיכנס לתל-אביב עצמה.
ההתחלה הייתה ממש רחוקה. בערך 80 ק"מ ו-10 משוריינים דרום
מזרחית. אבל כבר אז היה ברור שיש בי שאיפות תל-אביביות - הבית
שגרתי בו היה הבניין הראשון שראה מי שנכנס לירושלים מכיוון ת"א
והבניין האחרון שהשאיר מאחוריו מי שיצא מירושלים תל-אביבה.
לפחות, זה מה שאומרים לי. אני לא ממש זוכר. אפילו הבית שגרתי
בו רצה להיות תל-אביבי. היום הבית חצי מוסתר ע"י בתים ירושלמים
שרוצים להיות תל-אביביים יותר ממנו. מכיוון שאני לא ממש
תל-אביבי, אני עושה את עצמי. אני מסתובב בת"א במין תחושה של
בעלות מדומה, מתנהג כאילו אני כל החיים גר לי בפינת
ארלוזורוב-אבן גבירול, יורד לי לקפה של בוקר באילנ'ס לא מגולח,
מתלונן על זה שראש העיר לא עושה כלום כדי למצוא לי חניה (כאילו
שאני משלם לו ארנונה בשביל זה) ובאופן כללי מתנהג כמו אב
הטיפוס לסטודנט התל-אביבי הממוצע. או לפחות, כמו התפיסה
הפריפריאלית של סטודנט תל-אביבי ממוצע. הרי סטודנט ממוצע אמיתי
לא יורד כל בוקר לשתות קפה באילנ'ס, כי למי יש כסף לשתות כל
בוקר אספרסו ב-8 ש"ח? אבל אני, כמו wanna-be אמיתי, מאמץ לעצמי
רק את מה שנוח לי במושא החיקוי, ומכל השאר מתעלם לי
בנון-שלנטיות. המציאות לא תבלבל אותי עם עובדות. |