לעיתים,
בעמדי מול המראה,
לא את בבואתי שלי
אני רואה
אלא את בבואתה הקמוטה,
הדאוגה של אמי.
שערה הלבן זורק שיבה
בשערותיי,
קמטי פניה חורשים
תלמים בפניי,
ועיניה, מה רחומות הן,
מתמזגות
אל תוך עיניי.
מבלי משים, אני חשה,
איך קולה נשזר
בקולי,
ומגרוני בוקעות אותן
המילים ממש:
"אל תשכחי לקחת סוודר,
אל תאחרי לחזור". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.