'ככל שהם התקרבו כך גדל הריחוק, ככל שנגעו יותר הם הרגישו
פחות. כך התחילה האהבה להתפורר'

כל הרגשות שהציפו את ליבה גרמו לה לעשות את זה. היא ידעה שהיא
חייבת להתרחק מהריגוש היומיומי, מהעליות והירידות שכל כך
מאפיינות את החיים שלנו מתחילתם ועד סופם, היא היתה חייבת
לעשות משהו. אז היא החליטה לקחת עט ודף ולכתוב סיפור כל כך
משעמם, שעמידה בתור בדואר תהפוך למרגשת לעומתו, משחק בייסבול
למרתק, פגישה עם רואה חשבון לחוויה מרטיטה.

'היא שנאה אותו מהרגע הראשון, הנחיריים שלו, המצח שלו, הרגלים
שלו, התחת שלו. היא מעולם לא שנאה אף אחד בצורה כזאת, היא ידעה
שזה לא ייגמר בטוב. היא דווקא בן אדם די רגוע והיא מאלה שכולם
ישר אוהבים, מציעים לה לעשות בייבי-סיטר לתינוקות שלהם, לאכול
אתם במסעדה, לשים לה את היד בין הרגלים, אבל היא לא רצתה.'

משעמם וקיטשי, צריך להיות בסיפור הרבה קיטש, שהיפים והאמיצים
ייראו כמו תסריט של קוונטין טרנטינו ושושלת כמו אפוקליפסה
עכשיו. אבל בקיטש יש הרבה דמעות וממש לא התחשק לה לבכות, מזה
עשתה כבר מספיק, גם לא רצתה לצחוק, לא רצתה להיות אדישה, בעצם,
כבר לא רצתה, לא רצתה להיות.

'אבל הוא לא הציע לה כלום, הוא שנא אותה מהשניה הראשונה. הגבות
שלה, הסנטר שלה, הרגלים שלה, התחת שלה. אבל הוא שנא אותה הכי
פחות מכולם, הוא רצה שזה ייגמר בטוב. הוא מאלה שכולם שונאים,
מאלה שלא היית רוצה להיות אתם באותה מעלית, לדבר אתם, לתת להם
יד, למרות שהוא נורא רצה.'

היא קימטה את הדף, זרקה אותו והחטיאה את הפח. במקרה שלו היא
ידעה שהיא לא החטיאה, או שבעצם היא לא ידעה או לא החטיאה, טוב
נו, היא לא ידעה אם היא החטיאה, או שכן. היא אספה את הדף
מהרצפה וחשבה לעצמה שאם הפעם היא תקלע לפח, היא תחזור אליו,
היא שוב החטיאה, טוב, אחד משלוש, היא אמרה לעצמה. בניסיון
החמישי, כדור הנייר פגע בשידה, קיפץ על דפנות הפח וניכנס פנימה
בחוסר חשק. בלי לחשוב פעמיים, פשטה את הכותונת, התלבשה ויצאה
אליו, ליבה דפק בחוזקה, האהבה מילאה אותה, כך שכמעט והתפוצצה.
היא פתחה בריצה מטורפת, נישאת על כנפי הרגשות שהסתירה בצורה
כמעט מושלמת. והנה דלת ביתו ניצבה מולה. היא נקשה בה ללא היסוס
מחכה לרגע שבו תראה אותו. הדלת נפתחה והנה הוא ניצב מולה, יפה
ושרירי, אפילו מדהים יותר מאשר זכרה. הוא פתח את פיו המושלם
וזעק: "עופי מפה, יא זונה!".