[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פולין, מכל המקומות שבהם הייתי בעולם דווקא אלייך הכי התחברתי,
וזה מוזר, בעיקר בשל העובדה שאותך שנאתי יותר מכולם.

אני מקדיש לך סיפור, סיפור על ילד קטן, את שמו אני לא יודע, את
גילו גם לא, רק ראיתי אותו בתמונה. את מספרו אני לא יודע, בגלל
שהתמונה היתה תמונת פנים. גם את צבע שיערו ואת צבע עיניו לא
ראיתי מעודי, מפני שהתמונה היתה שחור-לבן.
אני מניח שאת יודעת מי הוא, אל תגלי לי את שמו, לא את מספרו
ולא את צבע שיערו או עיניו.
מספיק לי לדעת שהוא שלי.
את תמונתו ראיתי על קיר בחדר הילדים שבמחנה ההשמדה אושוויץ.
כשנכנסנו לחדר היו על הקיר עוד תמונות רבות של ילדים, על כולם
דיבר רגש בפניהם, צער, פחד, תשישות. רק הילד שלי אילם.
בתחילה לא ראיתי אותו, בכל זאת היו כל כך הרבה ילדים על הקיר
וכולם דומים, דומים אבל שונים.
אני זוכר שהיו כאלה שהוחזק ראשם עם מוט ברזל מפני שלא יכלו
להחזיקו בעצמם; אבל הילד שלי לא היה צריך את מוט הברזל שיהווה
עוד השפלה לתצלומו.
אני זוכר שהיו בחדר עוד דברים, בובות, בגדים, ספרים, דברים
שהיו לילדים לפני המלחמה, וכעת לא היו צריכים אותם.
אני מניח שגם לילד שלי היה איזה כובע, כדור או זוג נעליים
שאיתם הגיע למחנה. אבל זה לא חשוב עכשיו, כי הוא כבר לא צריך
אותם.
אני מבין שאני מורח את  הסיפור שלי אלייך. אז אגיע לעניין.
רציתי לספר לך למה הילד שלי ניצח.

אנשים רבים מדברים על נקמה בנאצים, נקמה בשואה. נקמה, שמכאיבה
על הלב כל יום, אבן שמשנה את דרכנו בשל התשוקה הכל-כך עזה
לקיים אותה.
לנקום בנאצים, לנקום בגרמנים, לנקום בהיטלר, בפלוגות ה-SS
וה-SA, בכל האזרחים שהעלימו עין.
כולם רוצים לנקום.
וכאן אני מגיע חזרה לתמונה של הילד שלי.
הוא נקם, הוא לא רק נקם, הוא ניצח, הוא הביס, השמיד, המעיט
בערכם של כל הפושעים שהתאכזרו אליו.
הילד שלי, הוא חייך.
בתמונה היחידה שלו, התמונה היחידה בה ראיתי אותו, הוא חייך.
הוא חייך למרות כל הסבל שעבר וכל הסבל שיעבור.

אף פעם לא אבין למה הוא חייך, אני רק יודע שהוא עשה זאת, הסיבה
איננה משנה.
ילד קטן, שנמצא בתוך מקום בו החיים נגמרים, על-אף העובדה שהגוף
עדיין נושם, מקום בו הסבל וההשפלה הם שיגרה, באותו מקום, שמה,
הוא חייך.

לכן הוא ניצח, כי הוא הראה סימן אנושי, כי הוא הוכיח לכל פושע
או רוצח שידו היתה בשואה, שאי אפשר להפוך אדם לבהמה!

אני מניח שהילד שלי כבר מת עכשיו, אני משער שאפרו מפוזר אי-שם
באדמת פולין. אבל אני, לעולם לא אשכח אותו, ולמרות שאני פה
בארץ, אני גם שם, באותו חדר על אדמת פולין, כי אני לא רוצה
להשאיר אותו שם לבד, למרות שאני יודע שהוא אף-פעם לא יפסיק
לחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ראיתי היום
בטלויזיה את
ההפגנות נגד
הבנק העולמי,
ואני שואל, למה
אנחנו צריכים
לחכות 10 שנים
עד שהמהפכה תגיע
אלינו???


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/06 17:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קולין מורגאנה-ראנד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה