אז חשבנו שנהיה, שנחיה ונאהב לנצח.
ואז אני משתנה ואתה ממשיך בדרכך וקשה לך כל כך לקבל אותי כמו
שאני... ולמה בעצם?
האם לאהוב מישהו בלי לקבל אותו כפי שהוא זה באמת לאהוב?
אני עדיין אוהבת אותך, אבל ויתרתי עליך אז בלי לדעת למה.
פגעתי בך כל כך שהלכתי. כמה אהבה היתה לנו. לא האמנתי כשראיתי
אותך-החזק והגברי, בוכה כמו ילד ולוחש "אל תלכי, אל תעזבי
אותי..." לא הבנת מתי נגמרה לי האהבה.
פשוט הרגשתי שאני חייבת לברוח - להיות לבד ולגלות מי אני
בלעדייך.
מאז אני לבד... וחלפה לה שנה.
הרבה טלטלות עברתי השנה, ולא היתה לי הכתף החמה והמנחמת שלך
להשען עליה.
אני מוצאת את עצמי עוד מדברת בדיבור שלנו ומספרות בדיחות שלנו
ואף אחד מסביבי לא מבין.
אני יודעת עכשיו למה ברחתי, אני כבר לא אותה ילדה קטנה
ותלותית, הססנית ולא החלטית. אני מאושרת. אני לבד וטוב לי.
אני אני.
ואני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון.
הפסדתי אותך אבל הרווחתי אותי.
זה היה המחיר אבל לא הייתה לי ברירה.
אולי אני חיה בפנטזיה וקשה לי אם עובדות החיים שאומרות "תמשיכי
הלאה ותמצאי אהבה שלמה יותר"... אבל אני עוד מאמינה שיום אחד,
יום אחד נפגש וזה יקרה.
אולי בגלל התקווה הזו התקשרתי לומר לך מזל טוב... תירוץ? אולי,
רק כדי לשמוע את קולך המוכר.
אבל לא ענית. אני יודעת למה. גם לי היה קשה לשמוע את קולך
במשיבון. לא. לא השארתי הודעה.
אני יודעת שגם ליבך דפק כשראית את שמי על המסך. אני יודעת
שחשבת באותו יומולדת אם אני אתקשר.
אהבה גדולה היתה לנו.
ועכשיו רק פירורים נשארו, זכרונות מעומעמים.