סוף סוף עברה לה התקופה של הדיכאון והעצבות המתמדת.

תקופה נוראה שכל יום בה נראה חסר משמעות.
בוקר יום המחר אף פעם לא טמן בחובו אושר או שמחה. לא היתה כל
ציפייה לבואו.
העתיד נראה כהה וקודר, ואפילו הרגעים השמחים ביותר נראו לי
עגומים ותפלים.

תקופה זו התחלפה עם בואו של הגשם הראשון ששטף לי מהעיניים את
האפרוריות וחידש את מבטי על העולם הסובב סביבי.

הכל נראה כל כך עליז, שמח. הכל התהדר בשלל צבעים וריחות.
המרירות התחלפה במתיקות והעצב בשמחה.
החיים החלו לזרום ולקבל כיוון, לרקום בחוטי זהב שבילים בהם
אוכל לבחור ולהתהלך בגאווה, בראש מורם.
דלתות נפתחו, מחסומים נשברו, כל המגבלות שהחזיקו אותי באחיזת
ברזל נעלמו כלא היו.
חופש נצחי, שחרור, זרימה.


... חבל שהשפעת הסמים מתפוגגת לאחר זמן מה, הדיכאון חוזר
למשכנו והחיים שוב דוממים מלכת, כנראה שהגיע הזמן לתרופה...