לא יודעת מה לחשוב
ומה לעשות
סתם עוד ילדה עם עיניי עגל תמימות,
משתדלת לחיות כמו כולם
לשמוח, לצחוק
ולא להראות מה שבפנים,
כשקר לחפש לב חמים
שאת הדם בי יזרים.
אבל לא מראה מה שבאמת
לפעמים אולי קצת צבועה,
לובשת מסיכה של מחייכת, שמחה...
ורק בלילה כשיוצאים כוכבים
חוזרת להיות מי שאני באמת
קצת עצובה, אולי לפעמים בוכה
והכי מהכל מתגעגעת...
לאהבה, משפחה
ואז הולכת לישון, תחליף ללברוח
פשוט לא רוצה להתמודד
ויש זמן, עד הלילה שיבוא מחר,
ועד אז אלבש את התחפושת שלי
וכן, יהיה בסדר...
רק תנו לי את החיים שלי בשקט לחיות
אל תפריעו לי לשקוע בחלומות.
אולי ככה יעברו חיים
אולי תקופה, אולי כמה חודשים
ואולי הלב יתפוצץ מרוב סתר והכחשה,
אבל בנתיים זה בסדר
ממשיכים לחייך, ועצובים בפנים
מפגינים אהבה שבעצם שונאים
ממציאה תירוצים אבל סתם אין לי כח
הכל בשביל לגמור עם הכל מהר, ולשכוח...
מתי אני כבר אצמיח כנפיים
ואוכל לעוף מפה? לברוח,
להסתכל על העולם מלמעלה
אולי אפילו לעזור,
לקבל קצת אומץ עם המסע הזה לגמור,
לפחות לא אצטרך ללבוש עוד מסיכה
הנשמה תתרוקן
תחזור אליי נקייה
ואולי שם רחוק אין כלל מסיכות
ואין תחפושות
שם הכל ירוק, יש טעם לחיות
שלא כמו בחיים שלי, הכל אשליות.
אבל בינתיים אין לאן ללכת
אז אני עוד כאן
ובבקשה תסלחו לי על שמשקרת
אני סתם ילדה, מבולבלת
ויום אחד מבטיחה שאשרוף את התחפושות
אזרוק לתמיד את הצביעות ואהיה כנה
אבל זה יקרה רק כשתהיה אהבה,
שתהיה מפשחה.
ואולי אתם חושבים
שזה בסדר,
היא לא תלך, היא עוד כאן
אבל עוד מעט איעלם
אצליח להצמיח את הכנפיים שלי
ואעוף.
אעוף הרחק מכאן... |
