יושב שותה קפה, מעלה את לחץ דם
דואג שקולי ישמע, לא יידם
ממלא את הזמן, בארומה מוקצפת
מדיר עייני מן הדף, מחשבתי כרכבת:
עולה על פסים כה ברורים וישרים,
משוועת לעוצמה,שתעזור בעליות ובסיבובים
ואני כנוסע המחכה לתחנה הבאה,
לא מבין לא יודע איך החמצתי אותה.
הקפה שלי אוזל, הקפה שלי נגמר
ועוד לא התעוררתי ולא קרה דבר
הי לי מר וחמוץ בפה, הטעם ארומטי לי לא מרפה.
שבוי בקסמו של מן מירקם עדין
ותוהה מאיזו מנה שנייה עליי להזמין,
שמא הזמן לא זורם בעורקיי
וגורלי הוא סימפטום השולט בעצביי.
די ללבטים שיוצר זמן הפנאי,
הגיע הזמן להניע ולנסוע עד אליי. |
