בבית של לורד מלצ'ט מספר שתיים, מול בית הפגודה המשופץ יושבת
לה זקנה בחלון ומנופפת לי לשלום. אני לא מכיר אותה.
אני חוצה את הכביש, שני צעדים לפני שתפגע בי המכונית ולא אכפת
לי. בכל מקרה אני מת.
כשהרגשתי את מראת הצד הימנית של המשאית פוגעת בראש ומפילה
אותי, ניסיתי לבלום את הנפילה עם היד אבל לא הצלחתי. מצאתי את
עצמי שוכב על הכביש עם כאבים בצד השמאלי של הפנים וכף יד
סדוקה.
הנהג שהופיע מעלי שאל אם אני בסדר. שתקתי. כעסתי על זה שלא
הסתכלתי לצדדים ועל מעבר החצייה שבלבל אותי. כעסתי על הכאבים.
התיישבתי ובדקתי אם אני מדמם. "קח אותי לבית החולים בבקשה"
אמרתי בשקט.
הוא עזר לי לקום והושיב אותי לידו במשאית.
בדרך לבית החולים אני רוצה לבטל את ארוחת הצהריים המתוכננת.
אני מתקשר מהפלאפון שלו. היא מנסה לברר אם הכל בסדר. אני משקר
שלא קרה כלום. אני והנהג נשארים בהרפתקה, בתוך המשאית הגדולה,
בדרך לבית החולים.
כשנגיע לבית החולים הוא יגיד לי להיכנס פנימה, בזמן שהוא יחפש
חניה. אני אמעד לי פנימה לתוך המבנה האפור והוא יעלם לעולם.
לרגע אסובב את ראשי לאחור ויהיה לי נדמה שהוא מנופף לי לשלום,
תוך כדי זה שהוא נמלט.
כבר כשקמתי באותו הבוקר, היתה לי תחושה שמשהו מיוחד יקרה היום.
הלכתי לי לאורך הרחוב וראיתי בחורה עם חולצה שכתוב עליה Free
Tibet. גם אני רוצה לשחרר את טיבט, אפילו מוכן לתרום כסף. אבל
אני לא תורם. אני בקושי מצליח להציל את עצמי.