"ג'ואי!!!" צעקה סרניטי בשנייה שראתה אותו מעולף -או שמא לא
היה מעולף?- וקשור לכיסא מתכתי בחדר פתוח בפירמידה. כך היו גם
שלושת חבריו טיה, טריסטאן ויוגי, אך יוגי היה בבחדר ליד.
לכיסאות אחרים בחדרו של יוגי היו קשורים באקורה ריו ואישיזו
אישתר, אחותו של מאריק. כולם היו מעולפים. רק כיסא אחד היה
פנוי. סרניטי יכלה לנחש למי היה שמור...
"או! מאריק! אני רואה שהואלת בטובך להצטרף למסיבת התה שלי!"
הדהד קול חמים, אך באותו זמן מקפיא, מהחדר העליון בפירמידה.
לא יכלו לראות את פניה של הדמות כי החדר היה גבוה וחשוך, אבל
מאריק לא נשאר סקרן לזמן רב, הדמות ריחפה באיטיות מצמררת אל
תוך הרחבה המרכזית של הפירמידה.
"שאדי?" שאל מאריק בטון מופתע.
שומר פריטי המילניום חייך חיוך זדוני, הניף את ששת פרטי
המילניום שהיו בידו ולרגע אחד, כל העולם היה לבן לגמרי...

מאריק פקח את עיניו. הוא ניסה להזיז את ידיו והרגיש שהן
משותקות. הוא היה כבול לכיסא האחרון. גם שאר בעלי הפריטים היו
מעולפים.
"מה קורה כאן?!" שאלה אישיזו בבהלה לאחר שהבינה שהיא כבולה
וניסתה לזוז כדיי להוציא את אחת מידה מן הכיסא. "זה חסר טעם,
כבר ניסיתי להימלט מהכיסאות הארורים האלו בכל דרך אפשרית..."
אמר לה כמעט בייאוש באקורה, שהיה בכיסא לידה.
יוגי מוטו היה האחרון לקום מן היעלפון.
שאדי נראה מרוצה "עכשיו, כשכולכם ערים-" "-שאדי?!" התפלא יוגי,
בזמן שמאריק גלגל את עיניו למשמע השאלה הרטורית. "-כן, אני"
חיוך מרושע נראה בעיניו. "ובכן, עכשיו, כשכולכם כאן, וערים,"
הוא הוסיף בנימה משועשעת "אני יכול לספר לכם מהי הסיבה האמיתית
לכך שאתם כאן... ובכן... כמו שבודאי שמתם לב, לארבעתכם יש מכנה
משותף: אתם מחזיקים בפריט מילניום כלשהו, אבל אל תדאגו, זה לא
לזמן רב. אני מתכוון לקחת אותם מכם. ועכשיו," הוא הוסיף
במהירות "-לפני שאחד מכם יישאל שאלות מיותרות," הוא הסתכל על
יוגי "אני מתכוון לספר לכם גם למה. ובכן, כאשר מניתי אתכם
לחמישה נבחרים במטרה לשאת את הפריטים-" אישיזו התכוונה להגיד
משהו שמאריק שיער שיהיה 'אבל אנחנו רק ארבעה!' אך שאדי הסתכל
עליה במבט ששיתק אותה מפחד. "אני והמאזניים שלי עשינו חשבון
ו... ובכן, אחרי זמן מה, אמממ.. איך להגיד את זה בעדינות?
ונמצאתם לא ראויים, ואני אפרט: מאריק ובאקורה השתמשו בפריטים
שברשותם רק כדיי להרוס או לעשות דברים זדוניים אחרים ובאקורה
גם הרג את בעל הפריט החמישי- מקסימיליאן פגסוס- בעלי עין
המילניום. הפרעה שבתוך הפירמידה ואישיזו היו אמורים לנסות
לעצור אותם, אך במקום זאת הוד מעלתו התחבר עם הנפש השנייה
ששוכנת בגוף במקום להשתלט עליה כליל עד שיסיים את משימתו,
שאגב, לא הייתה זכורה לו בגלל מספר פעולות רשלניות שלו
ואישיזו, את לא עשית עם השרשרת כלום, אם לא מחשיבים את זה
שצפית בעבר, בהווה ובעתיד להנאתך האישית בלבד!" עיניו של שאדי
האדימו מכעס "אז עכשיו, אני מתכוון להשמיד אתכם ואת חבריכם
שהיו מעורבים בעסקי המילניום שלכם ולתת את הפריטים לנבחרים
אחרים. בינתיים יש לי שני נבחרים בלבד: את טבעת המילניום יקבל
מוקובה קאיבה מסיבות ששמורות רק לי ואת מטה המילניום יקבל אחיו
הגדול ויורשו עוד מתקופת כהונתו של הפרעה היקר שלנו, סטו
קאיבה!!!" הוא חייך חיוך מרושע לעבר מאריק.
'לא!' חשב מאריק 'אני לא אתן לזה לקרות, המפסידן הזה לעולם לא
ייקח ממני את המטה שלי ואף אחד, אבל אף אחד, לא ייפגע
בסרניטי!!!'
מאריק היה המום מעצמו. זה כל כך לא התאים לו לדאוג למישהו,
ובעיקר לא לטיפוסים רגישים ובעלי נפש טהורה כמותה. הוא הרהר על
זה עוד שנייה מבוהלת נוספת אך משהו קטע את מחשבתו, משהו שלא
הוא ולא כל אחד אחר בחדר הזה היה יכול לחזות- המטה ריחף באוויר
והתקדם אל כיוונו של מאריק!

"סרניטי! סרניטי!" הדהד קולו של ג'ואי לעבר סרניטי המעולפת.
הדברים האחרונים זכרה אחרי שראתה את מאריק בוהה באדם שריחף
לעברו בעיניים קרועות מאימה היו גברים שנראו כמו אותם גברים
שניסו לחסום אותה ואת מאריק, גוררים אותה ומעלפים אותה. עכשיו
היא פקחה את עיניה וגילתה לחרדתה הרבה שהיא קשורה לכיסא מתכתי
שבקיומו היא לא הבחינה, ומוקמה ליד אחיה. איפשהו באיזור היא
יכלה לשמוע את הדי קולו של איש מוזר שדיבר על השמדה, אבל של
מה? היא שיערה שהיא לא תישאר סקרנית לזמן רב כל כך. "תודה לאל
שאת בסדר!" מלמל ג'ואי לעברה. "כן, אני בסדר... בערך..." היא
אמרה לו בחזרה.
"מה קורה כאן?!" היא שאלה את אחיה בטון שגבל בהיסטריה. "אני לא
יודע..." שיקר לה ג'ואי. הוא לא רצה שאחותו הקטנה תהייה יותר
לחוצה ממה שהיא עכשיו.
"סרניטי?" היא שמעה את קולו של טיריסטאן. "כן?" "את בסדר?" הוא
שאל. "פחות או יותר, כן..." טריסטאן נשם בהקלה ופנה לברר את
אותו הדבר אצל טיה.
סרניטי ידעה שהיא עומדת לפרוץ בבכי לולא ראתה את המטה של מאריק
מתקדם לאט לאט לעברו...

אישיזו ראתה את המטה של מאריק מתקדם לעברו ומאריק ידע זאת. הוא
סימן לה לנסות להסיח את דעתו של מאריק ממנו כדיי שיוכל לקרב את
המטה אליו. במשך כרבע שעה המטה נע מרחק של עשרה מטרים, עד
שהגיע לטווח ידו המושטת של מאריק. מאריק כיוון את המטה אל
עורפו של שאדי, שבאותו הרגע הסביר לאישיזו בדיוק את הפעולות
השגויות שלהם שגורמות לו לרצות להרוג אותם, ושאדי התעלף. הוא
השתמש במטה שלו כדיי לפרוץ את הכבלים שלו, לקח את הפירמידה של
יוגי, הפריט שהיה אחראי למתכת שכבלה אותם לכיסא, ופירק את
הכבלים של האחרים. "ששששש" הוא השתיק את שותפיו המשוחררים.
"הוא אמור להתעורר הזמן הקרוב מהעילפון שלו..." "לא בזמן
הקרוב..." אמר באקורה והימם אותו באמת עם מכה עם הפירמידה של
יוגי, שנחטפה ממנו על ידו כמה שניות קודם לכן. מאריק חייך חיוך
מרושע לבאקורה ובאקורה החזיר לו חיוך. "אישיזו, באקורה, יוגי,
רוצו ליציאה וטפלו בשומרים. לי יש כמה שבויים לשחרר!" ציווה
מאריק על האחרים והם, להפתעתו הרבה, לא התווכחו...

סרניטי לא ראתה את המטה למשך כמעט חצי שעה והייתה בטוחה שהאיש
בטורבן תפס את מאריק. היא הייתה מיואשת אך החליטה להיות
מציאותית: כמה סיכויים יש שהם יינצלו? לא יותר מדיי זה בטוח.
מאריק התקרב לסרניטי בשקט מוחלט ושחרר אותה מכבליה. הוא הסב את
תשומת ליבה אליו בזמן שהוא סימן לחה לשתוק. משם מה, היא הייתה
שמחה שהוא לא נפגע. מאריק פנה לשחרר גם את האחרים וכששחרר את
טיה, שהייתה האחרונה, ציווה על כולם "רוצו ליציאה. אתם תפגשו
שם את כל השאר! מהר!" הוא הוסיף אחרי שהבין שהם לא מאמינים שהם
חופשיים.
כאשר כולם יצאו, החזיק מאריק את המטה שלו ושידר אות חזק אל
משרתו אודיון בקצה השני של המדבר העצום.
"אודיון, תגיע במהירות  לפירמידה של שומר הפריטים, ותביא אתך
את המסוק!" שידר האדון הצעיר למוחו של משרתו הצייתן לפני שיצא
גם הוא בריצה מהפירמידה.

"יוגי!" צעק ג'ואי כשראה שחברו הטוב חי ושלם. "ג'ואי!!!" צעק
יוגי מאותה הסיבה. 'חבורה של אידיוטים רגשנייים ומעוררי רחמים'
"רוצו!" חשב מאריק והשלים את מחשבתו במילים.
"אבל לאן?!" שאל אותו טריסטאן בטון לא בוטח, כאילו חשב שיש לו
זמן עכשיו לתוכניות שלו לגביהם. "אני אהרוס אתכם בפעם אחרת,
עכשיו, בואו!!!" הוא אמר להם בתקיפות, כשעיניו מכוונות
לטריסטאן במבט כועס. "אז, איך אנחנו אמורים לצאת מכאן?" שאלה
סרניטי בתמימות שכל כך התאימה לה.
"ובכן, המסוק שלי אמור להגיע בכל רגע להוציא אותנו מכלל סכנה.

ואכן, מאריק לא שיקר. המסוק הגיע דקה אחרי שסיים להגיד את
המשפט.
מאריק טיפס בסולם אל המסוק וצעק לאחרים שגם הם יכולים לעלות.

כל החבורה הגיעה למקום שקט במדבר. רחוק בהרבה מן הסכנה.
'ועכשיו מגיעה התודה הרגשנית שלהם וההמשכה הלאה. אני באמת לא
צריך את זה...' חשב מאריק ולא נתן למבט היהיר לרדת מפניו. ואז
הבזיק לו רעיון.
"סרניטי!" הוא צעק אל הדמות חומת השיער שירדה אחרונה מהמטוס.
"מה?" היא הסתכלה עליו בעיני עגל.
"הצלתי את אחיך והחברים הקטנים שלו, את חייבת לי טובה גדולה,
זוכרת?" הנערה הנהנה בראשה. "וכבן... הרגע חשבתי על אחת...."

"הבנת מה את צריכה לעשות?" שאל מאריק את סרניטי לאחר שהניח
בידיה את שבעת הפריטים. "כן. אבל למה אני?" היא שאלה את מאריק
בטון סקרן.
"כי רק מי שאין לו קשר לפריטים יכול לעשות את זה!" הוא אמר לה
בחוסר סבלנות. "איך נדע שאתה לא מסכן אותנו?!" שאל אותו ג'ואי
בחשדנות. "די ג'ואי, זה מספיק! מאריק הציל אותך לא מזמן, כבר
שכחת?!" השתיקה אותו סרניטי.
"לא, זה בסדר" הפסיק אותה מאריק. "אני אעמוד בביקורת שלו. הרי
במה הוא שונה מכל שאר העולם? עכשיו, עבד מחשבות לשעבר שלי,"
הוא חייך אל ג'ואי את החיוך הכי מרושע שהיה מסוגל לגייס באותו
הרגע "לדעתך הייתי מסכן ככה את אחותי הגדולה, או את באקורה?!"
. ג'ואי השתתק.
"ובכן... איפה היינו? אה, כן. למה את מחכה סרניטי?!"
שישה אנשים עמדו מסביבה, אך מאריק לא היה ביניהם. הוא עמד בצד
והביט בכל זה קורה. הכל קרה מהר יחסית: סרניטי הייתה במרכז
המעגל. היא החזיקה בשבעת הפריטים ואמרה בקול רם "אני, סרניטי
ווילר, שלא נגעתי מעולם בפריט מילניום, מבקשת מכם רק דבר אחד.
אני לא ראויה, לא נבחרתי אך אני מבקשת מכם דבר אחד: שכחה.
השכיחו ממני ומחברי המעגל את אירועי 12 השעות האחרונות ותנו
לנו מכוחכם הבלתי מוגבל כדיי לשכוח!!!"
כל חברי המעגל נפלו מרגליהם והתעלפו וכמה שניות אחריהם, גם
סרניטי נפלה מרגליה.
"לא כדאי שנישאר?" שאל אודיון את אדונו כאשר ראה שהוא מביט
בסרניטי במבט הכי דומה לעצב שהוא ראה על פני אדונו מימיו.
"לא אודיון. אני עשיתי את זה כדיי שהם לא ייזכרו כלום ולא
יישאלו שאלות מיותרות וככה זה עומד להיות!"
"אבל הנערה!-"
"הנערה לא משנה כרגע. הנח לה לנפשה!"
"לפחות תשאיר לה משהו!"
"אח, אודיון אודיון.... אתה פשוט לא תוותר, נכון?" מבט חמים
הופיע בעיניו של מאריק.

סרניטי ווילר פקחה את עיניה. להפתעתה הרבה היא הייתה במצרים.
היא זכרה שהיא טסה לשם עם אחיה וכמה מחבריו, אך היא לא זכרה
איך היא הגיעה למצב בו הייתה עכשיו.
היא העבריה את עצמה למצב ישיבה ולהפתעתה הרבה נשר ממנה מכתב
מקופל.

"סרניטי,

אם רק הייתי יכול לתת לך לזכור את 12 השעות האחרונות. מי
יודע... אולי משהו היה משתנה. בי, בך ובכל הסביבה שלך, כי
לסביבה שלי לא אכפת ממני כל כך, למרות היותי המנהיג.
אם רק היית זוכרת את 12 השעות האחרונות... מה קרה. זה היה הדבר
הכי מפחיד והכי מדהים שקרה, אבל את לא זוכרת ואת לא יכולה
לעשות כלום בנידון.
תודה על דרקון הלהבה העתיק ועל הטובה.
אני מאמין שאת האדם הראשון מאז אודיון שאני חיבבתי איכשהו את
האופי שלו.
חבל שאני ואת משתייכים לעולמות כל כך שונים. אני בחיים לא אוכל
להבין את העולם שלך ואת לא תזכי להבין את העולם שלי.
אני מקווה שאולי מתישהו את תדעי איזה דבר מדהים שבעתנו עברנו,
אבל יודע שלעולם לא תזכי לזכור את זה...

שלך, ממקום שלא משנה כמה תנסי, לעולם לא תוכלי לאתר,
מאריק."



לחלק א - http://stage.co.il/story/538546
כתבתי את הסיפור הזה לפני שנתיים ופירסמתי אותו בדף היוצר(ת)
הקודם שלי.
אחד מהסיפורים שלי שאני הכי אוהבת.
מעבר לחיבה שלי אליו, החלטתי לפרסם אותו כי האתר הזה צריך כמה
פאנפיקים שלא מתרכזים במר פוטר וחבריו או אויביו...