[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנה מארי
/
שבעת הפריטים, חלק א'

"שחקן דו קרב חובבן' הם קוראים לי, הא? מעניין איך הם ייקראו
לי כשאני אשתלט להם על המוח עם מטה המילניום שלי? אני מהמר על
'אדוני..." צחק לעצמו מאריק אישתר בחדרו האפל שבפירמידה העתיקה
והתיישב על כורסתו. צחוקו נוטף הארס הדהד ברחבי החדר. הוא נגע
קלות במטה המוזהב שבידו והמטה זהר. דקה אחר כך משרתו האישי של
מאריק, אודיון, נכנס לחדר. "קראת לי אדון מאריק?" שאל אודיון
את אדונו. "כן אודיון. אני מרגיש משהו, אינך מרגיש את זה? משהו
מתקרב, משהו בעוצמה שכמותה לא ראינו זה זמן רב. אני יוצא"
מאריק לקח את גלימת הכוהנים הסגולה-שחורה שהייתה תלויה לה בחדר
ולבש אותה. היה חם בחוץ אך הוא לא יצא ללא הגלימה לעולם. הוא
הרים את הברדס לראשו ופנה אל משרתו. "אתה מתכוון לצאת או שאני
אאלץ לנעול אותך בחדרי המחניק יחד עם שאר חפצי?" ניצוץ עבר
בעיני האדון הצעיר. "אני מצטער אדוני" אמר אודיון ופנה לצאת.
מאריק נעל את חדרו ופנה במסדרונות הפירמידה. כל פעם שיהיה עובר
שם נזכר איך ראה את אביו מלקה את משרתו הנאמן לאחר שזה נתן לו
ולאחותו אישיזו לברוח החוצה. הוא נזכר איך באותו יום גורלי הוא
גם הרג את אביו בעזרת מטה המילניום רב העוצמה שהיה בידיו כרגע.
לא בדיוק הוא, אלא מעין ישות שכולה אופל שהשתלטה עליו. מאותו
יום הוא לא עזב את המטה, ונשא אותו לכל מקום.
האוויר הצח שמחוץ לפירמידה תמיד מילא אותו בשנאה מחודשת לאביו,
שומר קברו של הפרעה חסר השם העתיק, והאחרון שמילא תפקיד זה
בשושלת בת אלפי שנים. איך היה יכול למנוע מילידיו את האוויר
הצח ואת אור השמש אשר עד אותו יום גורלי נראו לו כחלום מרוחק?

הוא פסע בחום המדברי כחצי שעה עד שהגיע לכפר. כל אנשי הכפר
התרחקו ממנו בשנייה שראוהו. ומה הפלא? מי לא היה מתרחק
מנער-גאון עם חפץ מילניום רב עוצמה וגלימת כוהנים מאיימת, נער
שהרס כל יריב שעמד בדרכו בשיטות מצמררות, נער שהיה נצר לשושלת
של שומרי קברים עתיקים, נער אשר עמד בראש ארגון הגולים, שהיה
סיוטו של כל דואליסט? למאריק, פחדם לא הפריע, להיפך, הוא נהנה
ממנו. אותו כאילו היה מים. תמיד היה אותו סיפור. כל פעם שהיה
יוצא אל כפרם היה מוצא איזה דואליסט תמים ומזמין אותו לקרב,
ובכל פעם היה מנצח אותו בשיטות משפילות ומעוררות אימה. כל אחד
מן הדואליסטים שהיו בכפר ייחל בליבו להיות זה שיביס את מאריק
אישתר הגדול. רבים ניסו, כולם נכשלו. והוא תמיד צחק למראם
העלוב של כל אותם דואליסטים אומללים המנסים להבין איפה נכשלו.
באותו היום זה לא היה כך. האנשים בשוק המרכזי שהתקיים באותו
היום בשבוע התרחקו ממנו כרגיל. אך משהו היה חסר... אה! כן!
הדואליסט... לא נורא... הוא ייאלץ להתאמן היום מול אחד
מהציידים שעמדו לרשותו בארגון שלו... אתגר לא ראוי, אבל מתי
בפעם האחרונה היה לו אחד ראוי?
לפתע הגיחה נערה צעירה ורצה איליו בלי חשש. הנערה הייתה קצת
יותר צעירה ממנו. כל הנערים שהיו ברחוב בהו בה. בעצם, כולם בהו
בה אך המבט שלהם היה שונה.
אבל מאריק לא היה נער רגיל. הוא אף פעם לא היה....
"מה את רוצה?" הוא שאל אותה בבוז בשנייה שהיא נעמדה לידו,
מתנשפת. "אתה הוא מאריק אישתר הגדול?" הנערה החוותה קידה מלאה
ביראת כבוד. "בערך..." הוא ענה בטון מרושע. 'נשחק בה קצת', חשב
בהנאה.
"אתה חייב להיות! אתה פשוט חייב!", 'מוזר...' חשב לעצמו מאריק.
'היא לא מפחדת ממני... אז חייבת להיות לה סיבה!'. "אמרי לי מהו
רצונך!" ואז הבזיק בו הזיכרון של נערה צעירה הנעמדת ליד אחיה
הגדול, עבד המחשבות לשעבר שלו ג'ואי ווילר. הוא ידע שהנערה
אמורה לתעב אותו ובכל זאת היא כאן, מדברת אליו, מסתכלת לו
בעיניים. 'חייבת להיות לזה סיבה ממש טובה...' הרהר, אך הוא
עדיין לא הראה חמלה. "אחי הגדול..." קולה נשבר מעט. "אחי הגדול
ושאר חבריו לכודים על ידי כוח מסתורי כלשהו. אתה חייב לעזור
להם!". "למה לי?!"  
הוא שאל אותה בנימה אירונית. "כי יש לו פריט מילניום כלשהו"
הוא המשיך לבהות בבוז בנערה האומללה שהייתה ממולו. "ולמה
שידידם הקטן מוטו לא יעשה זאת? יש לו את הפירמידה!" "כי גם הוא
שבוי, והפירמידה נלקחה ממנו!" עיניה החלו להתמלא בדמעות.  "לא
משכנע אותך? אז אני אתן לך את זה..." היא חשפה קלף שהיה מוחבא
בתוך כיסה.
"דרקון הלהבה העתיק..." הוא התרשם, אך עדיין היה לגלוג בקולו,
כדיי שהנערה לא תחשוב שהתרכך פתאום. "ובכן... אני אעזור לך
להציל את אחיך, אך מה שהצעת זה לא כל מה שארצה..." הוא גיחך
ברשעות. "אז מה עוד תרצה?" שאלה אותו הנערה בעיניים מבריקות.
"אני כבר אחשוב על משהו...."



הם היו על האופנוע של מאריק. הוא נהג.
"אז איך הם הגיעו למצרים?" הוא שאל אותה.
"הם היו בדרך לטורניר קרבות שהתרחש במדבר של מצרים. הם ירדו
ראשונים מהמטוס שהביא את המתמודדים לכאן שלפתע הגיח אדם ואיתו
קבוצת שומרים. כל זוג שומרים לכד מישהו מהם- " "-ומה איתך?"
הוא שאל. "אני לא ירדתי עדיין, וכנראה שאני גם לא עניינתי
אותם, מי שעניינן אותם באמת היה יוגי..." היא סיימה לדבר.
'מעניין....' חשב מאריק. 'אני יודע מי מחזיק בכל פריט, ולאף
אחד מהם לא מתאים לעשות זאת, אלא אם...' "סרניטי," הוא פנה אל
הנערה, "האם את יודעת מי הוא באקורה ריו?" "כן!" ענתה סרניטי
בהתלהבות. "גם הוא נחטף איתם!" 'אם זה לא באקורה, מי זה יכול
להיות?'. בשנייה הזאת הבזיקה נורה אדומה במוחו של מאריק.
"האם עוד אנשים נחטפו איתם?" הוא שאל בצפייה. "כן" הנהנה
סרניטי. "הייתה עוד אישה, קצת יותר גבוהה ממך, פה והייתה לה
שרשרת עם הסמל שיש על המטה שלך-" סיבוב חד של האופנוע של מאריק
עצר את דיבורה. "-אישיזו..." הוא מלמל.  "מה?" "אחותי. גם היא
איתם. יופי. אני אומר שניתן להם להתבשל קצת, ואת?" "למה אתה כל
כך רע?" היא נאנחה. "היי, אני הסכמתי להציל אותם אז נעשה את
הדברים בדרך שלי!" הוא צחקק בטון מרושע.
גם אם היה לסרניטי מה להגיד היא הייתה שותקת כי מולם עמדו
אנשים בגלימות לבנות וטורבנים לבנים, שהקיפו אותם במעגל.
"על האנשים האלו דיברת סרניטי?" הוא שאל בטון משועשע. "כן..."
היא ענתה ורעד קל נשמע בקולה. היא לא הבינה איך הוא יכול היה
להיות כל כך רגוע עכשיו. היא, בניגוד אליו, הייתה לחוצה. היא
ידעה שאם היה לפניה אדם שהוא לא מאריק היא הייתה נשענת קדימה
ומחבקת אותו.  
משאלתה התגשמה כשמאריק צעק אליה "תחזיקי אותי חזק ולא משנה מה
ייקרה- אל תעזבי!!!" הוא צחק צחוק מטורף ופרץ את המחסום האנושי
בנסיעה המהירה ביותר שסרניטי ראתה מעודה, אך היא לא יכלה לעצום
את עיניה מרוב פחד. היא הצמידה את גופה אליו עוד יותר בכל רגע
שעבר.
חמש דקות הם נסעו במהירות המסחררת הזאת עד שמאריק נעצר. סרניטי
נצמדה אליו עוד כמה שניות עד שקלטה שהם כבר לא נוסעים.
היא התנתקה ממנו נבוכה. הוא סובב אליה את ראשו כדיי לראות שהיא
בסדר. לא יותר מזה. מאריק שנא להיות נחמד לאנשים. בעצם, הוא
שנא אנשים, חוץ אולי מאודיון וחוץ אולי ממנה, אבל זה לא היה
ממש אפשרי, הם הכירו בקושי חמש שעות. בעצם, איתו, הכל היה
אפשרי. למאריק נמאס לרכב על האופנוע. הוא כבר ידע מה ייקרה
אחרי שהוא יציל את כולם. הם יודו לו בתודה סמלית וימשיכו הלאה.
מי יודע, אולי הם ייזכרו שפעם מאריק אישתר הרשע הציל את החיים
שלהם. רק אולי, אבל לבסוף, זה באמת לא משנה לאיש, אפילו
לאחותו, וחוץ מזה, הוא בכלל לא רצה שאנשים יחשבו שהוא שינה את
האופי שלו, אפילו לדקה אחת, למענם. הוא התיישב על הדשא כדיי
להירגע. סרניטי נעמדה חסרת אונים ליד האופנוע שלו. דמעות החלו
להופיע סביב עיניה. "טעיתי כשחשבתי שאתה יכול לעזור לי!" היא
הטיחה בו בכעס. "אולי..." הוא צחקק. "אם אתה לא מתכוון לעזור
לי, אני אעשה את זה בעצמי!" היא צעקה עליו.
המפתחות של האופנוע היו בפנים. טריסטאן, חברו הטוב ביותר של
אחיה ידע לנהוג על דברים כאילו. היא צפתה בו עושה את זה עשרות
פעמים. היא סובבה את המפתח בחור, לחצה על כל הכפתורים שהיא
ראתה את טריסטאן לוחץ עליהם, סובבה כמה מתגים והאופנוע החל
לזוז. סרניטי נבהלה אבל לא היתה לה ברירה- זה מה שהצטרכה לעשות
אם רצתה להציל את אחיה.
את מאריק רעש האופנוע הוציא מהטראנס הנעים בו היה שרוי. כאשר
הוא ראה את סרניטי רוכבת באיטיות מביכה על האופנוע שלו הוא
דאג. לא לה, הוא לעולם לא דאג לאחרים, אלא לאופנוע. הוא הניף
את המטה שלו באוויר והנערה והאופנוע שותקו שניהם.
מאריק פסע לעברה באיטיות מצמררת. "אז חשבת שתוכלי פשוט לברוח
עם האופנוע שלי, הא?" הוא שאל בטון השליו ביותר שיכל לגייס.
עניה של סרניטי ריצדו באימה מצד לצד, מחפשות ישועה.
"אל תדאגי, אני לא אפגע בך" אמר וסובב את המפתח של האופנוע.
האופנוע כבה. המטה הונף בשנית והנערה והאופנוע יכלו להתנועע
שוב. מאריק החזיק את סנטרה של סרניטי והרים את ראשה לגובה
פניו. הוא חייך אליה חיוך זדוני שאמר לה שמשהו לא טוב עומד
להתרחש. היא הביטה בפניו בעיניים מבועתות וזה נתן לה את
האפשרות לשים לב שבאמצע מצחו נוצרה העין שיש על חפצי המילניום.
המטה החל לזהור וככל שאורו התחזק כך התחזק גם זוהרו של הסימן
שהיה על מצחו. הוא הפעיל את האופנוע בשנית. סרניטי המבועתת
עדיין הייתה עליו. מאריק זינק על הכלי בצורה לא טבעית, כאילו
הונע על ידי כוח חזק משלו. הוא הניף את המטה קדימה ואמר בטון
קפוא "המטה יוביל אותנו אל חפצי המילניום. כשחמישה פריטים או
יותר מאוחדים למען מטרה כלשהי, שאר הפריטים  מקבלים מהם אות
לגבי מיקומם שרק בעליהם יכולים להרגיש"
הוא החל לנסוע והמטה היה בידו, מונף קדימה, כל הזמן.



שעת הנסיעה המפחידה ביותר שסרניטי עברה בחייה: היא רכבה שעה
שלמה במהירות מטורפת, מחובקת לאדם שהיה קר כמו קרח ושקוע במעין
טראנס קפוא. כאשר הנסיעה הסתיימה ומאריק ניעור מן הטראנס שלו,
שכחה סרניטי את פחדיה מן הנסיעה אך גל חדש של פחד השתלט עליה.
הם ניצבו מול פירמידה. המטה של מאריק היה מונף קדימה, הוא
עדיין זהר והאות על מצחו עדיין לא ירד, אך מאריק לא היה שרוי
יותר בטראנס הקר שלו. המטה הוביל את שניהם קדימה, אל תוך
הפירמידה.

לחלק ב' - http://stage.co.il/story/538547
כתבתי את הסיפור הזה לפני שנתיים ופירסמתי אותו בדף היוצר(ת)
הקודם שלי.
אחד מהסיפורים שלי שאני הכי אוהבת.
מעבר לחיבה שלי אליו, החלטתי לפרסם אותו כי האתר הזה צריך כמה
פאנפיקים שלא מתרכזים במר פוטר וחבריו או אויביו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני קורא הרבה
ספרי איכות. רם
אורן, למשל.





מתוך "1001
משפטים שאלון
מזרחי עוד לא
אמר, אבל סביר
שיאמר אותם
מתישהו"


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/2/06 14:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנה מארי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה