(בעקבות "סוף המאה העשרים"/אביבית רווח)

כבר תחילת המאה העשרים ואחת,
רק הזמן מצליח לנשום ולהתקדם במחנק התל אביבי הכבד
בלי אף רוח שתזיז את צמרות השקמים.

לו תל אביב לא היתה מקושטת בפירסינג אנושי
לקראת יום העצמאות של המיואשים,
לו לא היה צריך להזמין מקום מראש
על אחד השקמים בתחילת קינג-ג'ורג' של תל אביב,
לא הייתי מביטה בשמיים הריקים
וממשיכה לחכות למשהו שיקרה.

(בלי שלוש קאדברו גולד, או בקבוק אחר שמתרוקן
ואחד שיהיה לי יאנקו, יטוס, ואני אוכל לפחות לשיר).

07/08/01, לה-פאז-בוליביה