כל סיפור הזה נשמע לי מצוץ מהאצבע, הדבר היחיד שרציתי באותו
הרגע זה לבוא אליו ולהטיח לו הכל בפרצוף, אבל כל הזמן הזכרתי
לעצמי שזה לא מעשה חכם, שאני חייבת לרסן את עצמי, שהנקמה שתגיע
מאוחר יותר תהיה כל כך מתוקה שתוכל לפצות על כל הלוקשים שהוא
מאכיל אותי.
ועכשיו מהתחלה, קוראים לי  מאי, אני בת 23 ואני לא עד כדי כך
מסובבת על כל הראש כמו שזה נראה, פשוט יש מישהו, שממש הצליח
לעצבן אותי, המישהו הזה הוא איתמר ובמקרה הוא גם החבר הנוכחי
שלי. למראית העין הוא הבחור הכי מקסים והכי נאמן בעולם, אבל
כפי שאומרים מראה יכול להטעות!!!
כן, כן הסיפור הידוע שאחרי חצי שנה את מגלה שהחבר שלך לא ממש
מקסים ולא ממש נאמן ועוד כמה דברים אלו ואחרים.
הכרתי את איתמר לפני חצי שנה במועדון, הייתי אז באחת התקופות
הפחות יפות בחיי, והוא פשוט היה שם, תמך בי, עזר לי וזה היה
בדיוק מה שהייתי צריכה. כשהייתי נופלת מהרגליים בגלל
ההתרצצויות בין הבית חולים עם סבתא, הבית של סבא, העבודה
וכמובן בין כל זה יש גם את הרצון לראות את החברים, בין כל
הבלגן הזה הוא תמיד הצליח למצוא את הזמן להוציא אותי לכמה שעות
מחוץ לכל זה ולהביא אותי למצב של רוגע ושלווה. אחרי חודש הוא
כבר אמר לי שהוא אוהב אותי ואז בערך בפעם השניה בחיי התחלתי
לחשוד בקיומו של ה'.
גם כשהחברות שלי ראו אותו במועדון עם בנות אחרות  אמרתי להן
שאלו ידידות שלו ושאני סומכת עליו בעיניים עצומות, מסתבר
שהעיניים שלי באמת היו עצומות למשך הרבה זמן וכשפתחתי אותן
עכשיו יש לציין שזה ממש כואב...

"ממי, את איתי? לאן נעלמת" הקול שבקע מצדו השיני של הקו החזיר
אותי למציאות.
"סורי, נעלמתי לרגע. מה אמרת?"
"שאלתי מה התוכניות שלך להיום בערב, רוצה שאני אקח אותך מהבית
חולים וניסע לאנשהו?"
הדבר האחרון שרציתי זה לראות אותו היום. כי אז בטוח הייתי
מתפרצת עליו.
"אני ממש עייפה, נראה לי שהיום אני אקח לי קצת זמן לישון אחרת
אני פשוט אפול מהרגליים."
"את יכולה לישון אצלי..."
"תודה יפה, אבל אתה יודע שאצלך אני לא ממש אשן."
"עכשיו את ממש מעליבה אותי, את חושבת שאני לא מסוגל להתאפק,
אני מבטיח לקחת אותך מהבית חולים, להביא אותך אלי, לתת לך חצי
שעה להתקלח ולמיטה לישון! וגם אם תגידי לי באותו רגע שאת לא כל
כך עייפה, תוך חצי שעה אני אדאג לכך שאת תשני!"
ואיך אפשר לסרב להצעה כזאת?
"אוקי, קבענו, אבל אתה מבטיח להשכיב אותי לישון ישר?" מה
לעשות, למרות שאני כועסת עליו בצורה מטורפת, אי אפשר להתווכח
עם העובדה שאם את מגיעה עם איתמר למיטה, את לא ממש הולכת לישון
ושכל חילופי המשפטים האלו ממש מיותרים כי הרגע שנגיע למיטה
נעשה הכל חוץ מלישון ועד כמה שאני כועסת עליו אני עדיין רוצה
אותו  בצורה מטורפת...
"מבטיח! אז מתי אני בא לאסוף אותך?"

אחרי שסיימתי את השיחה אתו כעסתי על עצמי! למה אני כל כך
מטומטמת?!
מצד שני אני אשקר לעצמי אם אני אתעלם מזה שאני עדיין מטורפת
עליו והשאלה הגדולה היא איך נפטרים מזה!
הלכתי למטבח, פתחתי את המקרר ולא ממש הופתעתי כשלא מצאתי שם
כלום.
הייתי רעבה ועצבנית וזה בהחלט לא שילוב  טוב, בעיקר לא אחרי
הדיאטה ששקדתי עליה רבות שבזכותה אני נראית עכשיו כמו בן אדם
ולא כמו גוש שומן מהלך.

ישבתי לי בחדר וחשבתי לעצמי מה אני עושה. הרי היה לי ברור שאני
חייבת לברר מה הולך כאן, מצד שני פחדתי לגלות, פחדתי לראות את
התמונה הסופית שבה אני אדע בוודאות שהוא בגד בי ואז אני אהיה
חייבת לנקות בשיטת פעולה כלשהי. אני שונאת אותו! אני שונאת
אותו בגלל שאני אוהבת אותו, אני שונאת אותו בגלל שזה הופך אותי
לחלשה, אני שונאת אותו על הרגשות שהוא מעורר בי, ואני שונאת
אותו בגלל שאני לא יכולה להגיד לו לא!

אתמול רותם התקשרה אלי שאלה אם אני ואיתמר נפרדנו, מאוד
הופתעתי מהשאלה ושאלתי למה. התשובה שקבלתי לא הייתה התשובה
שהייתי רוצה לקבל, היא ספרה לי שהיא הייתה בפאב ונראה לה שהיא
ראתה שם את איתמר מתמזמז עם מישהי ואם אני לא הוספתי לגובהה
שלי בין לילה עוד 10 ס"מ וצבעתי את השיער שלי לשחור, אז לא
נראה לה שזאת הייתה אני.
היה לי קשה להאמין לסיפור הזה, אבל מצד שני אני לא ראיתי שום
סיבה שבגללה רותם תרצה לשקר לי. כמובן שבררתי עם איתמר בעדינות
איפה בדיוק הוא היה באותו יום, ולפי הסיפור שלו הוא היה בכלל
בבית. אז יש סיכוי שזה באמת לא היה הוא? איך אני מבררת את זה?
ועד כמה אני באמת יכולה לסמוך עליו ולהאמין לו?

נעצרתי במחסום של בית חולים פוריה, אני שונאת את זה, שכל
המכוניות עומדות בתור ומחכות למשיח, המכונית שלפני עברה את
המחסום
"למחלקה השיקומית" אמרתי לשומר והוא בזמן הזה הלך לבדוק לי את
תא המטען.
הרי הוא מכיר אותי, אני מגיעה לכאן כל יום, האם כל זה באמת
הכרחי?!
המחסום עלה ונכנסתי לשטח הבית חולים.
סבתא ישבה בכיסא גלגלים וראתה טלוויזיה או לפחות בהתה במסך.
"מה שלומך, סבתא?"
"מאיילה, אני בחיים לא הרגשתי רע יותר ממה שאני מרגישה היום."
זו הייתה התשובה הנצחית שלה. כל יום הגעתי, כל יום שאלתי מה
שלומה וכל יום היא ענתה לי את אותה התשובה, היא בחיים לא
הרגישה גרוע יותר.
בהתחלה התשובה הזאת הפחידה אותי, אחרי זה עצבנה אותי ועכשיו
למדתי להתעלם ממנה, לא להגיב, ולא לנסות להסביר לה שהכל זה
אצלה בראש, כי הניתוח הצליח מעל למצופה, שכל הגידול ירד ושמצבה
הגופני פשוט מעולה יחסית לאנשים שעוברים את הניתוח הזה ועוד
בגילה.
לקחתי את הכדור גומי שהיה על השולחן ליד והבאתי לה. היא עשתה
את עצמה לא רואה אותו והמשיכה לבהות במסך, דבר די מוזר כיוון
שהסרט היה בספרדית, ואין מצב שהיא ראתה את הכתוביות שלמטה.
"סבתא, את צריכה לתרגל קצת את האצבעות שלך"
"אבל אני לא יכולה". התשובה הנצחית של סבתא. כל פעם שאני חשובת
על זה נהיה לי עצוב.כל החיים סבתא שלי הייתה ה"גבר" במשפחה.
היא הייתה זאת שהחזיקה את כל המשפחה ביחד. היא תמיד עשתה הכל,
עזרה לכולם, ארגנה הכל ופתאום היא התחילה להעלם לאט לאט, כולם
שמחו שסוף סוף היא מתחילה להאט, לנוח קצת, הרי בגילה היא צריכה
אורח חיים יותר רגוע, אבל המצב התחיל להחמיר, ואז גילו את
הגידול, אחרי שעשו את הניתוח להסרת הגידול מהמוח סבתא בשיקום,
לא יכולה לעשות כלום, מבחינה גופנית היא השתקמה מעל ומעבר, אבל
מבחינה שכלית היא כבר לא תהיה בסדר...

המנגינה של "the final countdown" התחילה להתנגן פתאום מהתיק,
זה היה איתמר.
"היי, מה קורה?"
"שום דבר חדש, וכנראה שגם זה טוב".
"מתי את מסיימת?"
"נראה לי שאני בחיים לא אסיים כאן!" הייתי גמורה ולא היה לי
כוח לנשום. הדבר היחיד שרציתי הוא שאיתמר יחבק אותי ויגיד לי
שהכל יהיה בסדר...
"את נשמעת נורא"
"תודה באמת, אתה בהחלט יודע לעודד" עניתי בעוקצנות.
"את יודעת שאני פשוט דואג לך, את הורגת את עצמך, ואף אחד לא
עוזר לך. את צריכה להאט קצת, כי את בטוח לא תועילי לאף אחד אם
את תמשיכי עם הקצב הזה." ומה יכלתי לענות על זה? שזאת סבתא שלי
ושאני אוהבת אותה, שאני היחידה שכרגע מסוגלת לעשות את זה? שאין
לי יותר מדי ברירות? ובכלל אחרי ההרצאה הזאת איך אני יכולה
לחשוב שהבן אדם הזה שאני כל כך אוהבת הוא פשוט חתיכת בן זונה
ובוגד?!
"מתי אתה בא לאסוף אותי?"
"אני כבר בשער בית החולים, אז תצאי, תשאירי כאן את המכונית שלך
ומחר על הבוקר אני אקפיץ אותך לכאן חזרה"
"אין בעיה, קנית אותי".
הוא עמד ליד השער של הבית חולים וחיכה לי. בלי לחשוב פשוט רצתי
אליו והוא חיבק אותי חזק חזק. פתאום כל החרא צף וכבר לא
יכולתי, בגלל סבתא שכואב לי כל פעם שאני רואה אותה, בגללי
שפשוט קשה לי פיזית ונפשית הנסיעות היומיות שלי, בגלל איתמר
שעומד פה כולו נחמד ומקסים ובעצם יש סיכוי מאוד גדול שהוא פשוט
בוגד בי על ימין ועל שמאל. התחלתי לבכות כמו מטורפת...
"מאי, מותק מה קרה? קרה משהו לסבתא? הכל בסדר? מה יש לך?" והכי
עצוב הוא שפשוט לא הייתי מסוגלת לענות לו משתי סיבות, האחת היא
שפשוט לא יכולתי להוציא מילה מהפה בגלל הבכי והשניה שפשוט לא
ידעתי את התשובה.
"ממי, מה יש לך?"
"כלום, הכל בסדר. אמרתי מתוך בכי. סבתא בסדר, סתם נפל עלי יום
רע."
עמדנו מחובקים ככה במשך כמה דקות טובות ואז נכנסנו למכונית
ונסענו.
לאורך כל הדרך, נשענתי על החזה של איתמר והוא חיבק אותי, אני
לא ידעת מתי, אבל כשפתחתי את העיניים ליד הבית שלו קלטתי שאיפה
שהוא במהלך הנסיעה נרדמתי.
"מאי, מותק, תתעוררי, הגענו" הסתכלתי על הבן אדם שהכי אהבתי
בעולם ושאלתי את עצמי פעם נוספת אם הוא באמת בוגד בי או שרותם
סתם לא ראתה נכון או שבכלל המציאה את כל הסיפור הזה מסיבה זו
או אחרת.
מיותר לציין שאת הלילה לא העברנו איך ורק בשינה והכל היה מקסים
ונפלא כרגיל חוץ מהעובדה שמשהו אכל אותי מבפנים ולא ידעתי מה
לעשות עם זה, מאיזה צד לגשת לזה...
אחרי אכילת סרטים שלא היו מביישים אפילו את סיטבן שפילברג
הוצאתי את זה החוצה
"איתמר, רותם התקשרה אלי שלשום, היא אמרה שהיא ראתה אותך ביום
שלישי בפאב ברמת ישי. ראית אותה שם?" לחלקיק שניה ראיתי פאניקה
בפנים של איתמר, אבל להגנתו יש לציין שהוא יצא מזה ממש מהר.
"באמת? מעניין... לא ראיתי אותה שם, למה היא לא נגשה להגיד
שלום?"
"אבל אתמול אמרת לי שבכלל היית בבית ביום שלישי..." גם כאן הוא
התעשת די מהר...
"באמת ישבתי בבית כל הערב, אבל אז אבי ושחר הגיעו וסחבו אותי
איתם, את מכירה איך זה."
"כן אני מכירה איך זה. באותו רגע הבנתי שלמרות שאני הכי לא
רציתי להאמין לזה, זה היה נכון, הוא שיקר לי והוא עדיין ממשיך
לשקר לי. אבל מה שאני לא מבינה זה איך מצאת את עצמך במיזמוז
מסחרר עם מישהי שלא אני..."
"על מה את מדברת? עדיין עם ארשת פנים די רגוע יש לציין. מאי
מאיפה את מביאה את השטויות האלו?"
עד כמה ששנאתי אותו באותו הרגע, יותר ממנו שנאתי את עצמי על זה
שבאותו הרגע הייתי מביאה הכל בשביל פשוט לא לדעת, כדי להמשיך
את החיים הטובים שהיו לי מלפני הגילוי, כדי לראות את האיתמר
המקסים והמתוק שאוהב אותי ובחיים לא יעשה משהו כדי לפגוע
בי...
"איתמר, אין לי לכוח לזה, פשוט תפסיק, זה כבר במלא לא יעזור
לך."
הדמעות צפו להן בלי שום הזמנה מוקדמת ופתאום נזכרתי בכל הסרטים
שבהם רואים את הבחורה מגלה שהחבר שלה בוגד בה ומתחילה לבכות
ותמיד אמרתי לעצמי שאני בחיים לא אבכה, אין מצב שהוא יראה אותי
בוכה. טעיתי פעם נוספת.
"מאי, אני לא מבין על מה את מדברת, באמת הייתי בפאב, עם  אבי
ושחר, ישבתי שם בדיוק חצי שעה וחזרתי הביתה כי הייתי מוצף
בלימודים, רציתי לסיים הכל ולהתפנות אליך קצת". "ואתה באמת
מצפה ממני להאמין לזה? רותם ראתה אותך שם מתמזמז עם מישהי ואתה
מצפה ממני להאמין שזה בעצם לא נכון ושלא עשית כלום?" איתמר
התקרב אלי וחיבק אותי "די! תעזוב אותי, תתרחק ממני" הלכתי לחדר
שלו לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהדירה. איתמר נשאר מאחור עם פה
פעור והמבט הכי מסכן בעולם. לרגע אפילו התפתתי להאמין לו,
לחזור לדירה ולהמשיך את השיגרה, אבל בכל זאת, יש גבול, אני
חייבת להתמודד עם זה.
הזמנתי מונית, נסעתי לבית חולים, עוד הפעם בדיקה בטחונית, עוד
פעם סבתא עם המשפט המפורסם שלה "מאיילה אני בחיים שלי לא
הרגשתי רע יותר ממה שאני מרגישה היום", עוד הפעם ה"לא יכולה"
שלה, עוד הפעם חוסר האונים המוחלט שלי. חזרתי הביתה, התקלחתי
הלכתי לעבודה ולכי תנסי לחייך לכל הלקוחות שלך כשכל מה שאת
רוצה זה ללכת הביתה, ליפול על המיטה ולהתמוטט. הפלאפון לא
הפסיק לצלצל, זה היה איתמר כל הזמן, פשוט לא עניתי לו, הוא
הציף אותי ב- sms , הודעות קוליות, שלח פרחים לעבודה, חיכה לי
מתחת לבית  ואני התעלמתי ממנו, פעלתי כמו זומבי כמו רובוט,
לעבודה, לסבא, לסבתא וכל שאר הזמן הביתה לחדר לבכות, לישון
ולפעמים גם לשלב בין השניים. לאט לאט איתמר התייאש ונעלם לי
מהחיים. זרקתי את כל הדברים שלו, קרעתי את התמונות שלו, וזהו
זה נגמר.
אחרי כמה חודשים ראיתי אותו במועדון עם כוסית לא נורמלית,
גבוהה ממני ב-10 ס"מ, שיער שחור... כנראה שהייתי צריכה לראות
את זה כדי לסגור מעגל, כדי להתעלל בעצמי עוד קצת, או כדי להבין
פעם אחת ולתמיד שזה באמת נגמר.
כן, כן, הסיפור המוכר, שאחרי חצי שנה את מגלה שהחבר שלך לא ממש
מקסים ולא ממש נאמן, סיפור שאת תמיד שומעת שקרה למישהי אחרת
ואומרת לעצמך שבעצם זו גם אשמתה, איך היא לא ראתה את זה בא?!
ובכלל, לאן נעלמה הנקמה שבניתי עליה?!