יום שישי האחרון, לא היה כמו כל יום רגיל. הוא לא התחיל כמו
יום רגיל, ובטוח שלא הסתיים כמוהו. כשקמתי, לא היית לידי.
השארת לי פתק: "נסעתי עם אימא שלי לשחוט חזיר", זה אומנם היה
מובן, אבל משהו בכתב לא הסתדר לי. זה היה נראה כמו כתב של חזיר
הרבה יותר מאשר זה נראה הכתב שלך. באותו זמן, לא ייחסתי לזה
חשיבות רבה וכך המשכתי את יומי.
 אתם מכירים את הימים האלה, שהכל כל כך במקום. מזג האוויר
בדיוק כמו שאתה רוצה, השיער מסתדר פתאום, אתה פותח את הארון
ומוצא את החולצה שכל כך חיפשת בראש ערמת החולצות, הג'וקים
פתאום שוכחים איפה אתה גר. יום מושלם שכזה.
  החלטתי, שיום כזה מושלם לא מבזבזים על עבודה אז התקשרתי
לסרסור שלי ואמרתי לו שאני חולה. הוא לא כעס, הוא רק השיב לי
בקול אופטימי: "תרגיש טוב, ואם אתה צריך משהו תתקשר אליי" .
האמת שאף פעם הסרסור שלי לא התייחס אליי כל כך טוב. הוא לא
התייחס לאף אחד כל כך טוב. אבל הבלגתי. אני עובד מסור כבר שלוש
שנים וצברתי וותק ולקוחות, אולי הוא לא רוצה שאני אעבור למתחרה
שלו אז הוא מתנהג אליי יפה.
 יצאתי מהבית והלכתי לכיוון הים, השיער הארוך שלי עף לו ברוח,
והפעם זה לא ביטוי, כנראה הרוח הייתה חזקה מידי אז הוא פשוט
עף, נהייתי קירח. אבל זה לא עניין אותי ממש, גם ככה הייתי צריך
שינוי בחיים. הסתכלתי על השחפים העפים מעל הגלים שנשברים על
שובר הגלים, הסתכלתי על מוכר הגלידה עם השפם שמדבר בצרפתית.
הסתכלתי עלייך.
הבחנתי בך יוצאת מחנות התכשיטים. אף פעם לא אהבת תכשיטים, תמיד
אמרת שהתכשיט היחיד שתשימי על עצמך יהיה טבעת נישואין. דפיקות
ליבי האיצו. אני אוהב אותך, אבל להתחתן אני עדיין לא מוכן, אני
רק בן עשרים. אומנם אני יודע שאת בת עשרים וחמש אבל אמרת שתחכי
לי.
 ראיתי שנעצרת ליד מוכר הגלידה הצרפתי, אז החלטתי להיכנס
לחנות התכשיטים ולבדוק מה רכשת. באתי לשאול את המוכרת מה קנית,
אבל אז ראיתי שובל של דם עד לראשה, מישהו תקע לה כדור בראש.
כנראה שזו היית את. מיד הסתלקתי מהחנות, מחשבות רבות רצו
בראשי, אבל המחשבה על זה שאני גר עם רוצחת הובילה לבטח.
  בצבא דווקא הרגתי מחבלים, אני לא יודע אם זה נחשב שהרגתי
אנשים, אבל לקחתי חיים. חצי שנה הרגתי אותם, מתוך מכוניות
נוסעות , מגגות של בתים, ממנהרות , אפילו פעם מתוך אוטו גלידה.
זה דפק לי קצת את הראש, אז אחרי החצי שנה של פעילות מבצעית
שלחו אותי הביתה על סעיף נפשי. אני מקבל פיצויים מהצבא. עכשיו
גם דובדבנים אני כבר לא יכול לאכול בשקט.

  אני חייבת להסתלק מפה, אני חייבת. הוא נראה טוב שלא תבינו
לא נכון, אבל ככל שהזמן עובר אני מגלה כמה הוא דפוק בראש.
הסיוטים שלו, המחשבות האין סופיות על הצבא. הפחד שלו מחתונה
מזדיינת, שבכלל אני לא רוצה להתחתן איתו. אמרתי לו לפני חודש
שאני הולכת לשחוט חזיר, הוא האמין לי הדפוק. האמת, שהלכתי
לבגוד בו. וזה התירוץ שנראה לי הכי הגיוני באותה השעה. אז
הפעם, אני אשתמש בזה שוב. "הלכתי לשחוט חזיר", כתבתי ושמתי את
הפתק על הכרית שלי. מקווה שהוא לא יבדוק בארונות שלי, וימצא
שכל בגדיי אינם. האמת שהוא מטומטם מידי בשביל לבדוק.
  אבל מה אם הוא בכל זאת יחליט לבדוק?, תמיד היה לי מין תסביך
סאדו מזוכיסטי כזה, אני חייבת להשאיר משהו מאחור, משהו שיזכרו
אותי איתו. אני חייבת להשאיר זיכרון מאחור ורמז לעתיד. שגם מי
שרוצה לשכוח - לא יצליח לעולם.    
  אז נכון, עזבתי את האידיוט - אבל אני לא אתן ללב שלו לעזוב
אותי. אז השארתי קופסא שלי. קופסת פלסטיק שקופה. כדי שלא יהיה
סיכוי שהוא לא יפתח אותה. החבאתי אותה במגירה שמאחורי ארון
הבגדים. כשהוא יעבור דירה הוא ימצא אותה. וגם אם עד אז הוא
יצליח להשכיח אותי מליבו. הקופסא תזכיר לו הכול.
  אולי זה קצת חולני, אבל אני חושבת שהוא אהב אותי דווקא בגלל
הטירוף שלי. ואם איכשהו הוא יזכור שצריך להתרחק ממני, ומכל דבר
בעל קשר אלי - כנראה שהוא יישאר נורמאלי. את הקופסא אני מקווה
שהוא יפתח. זה כמו מין תיבת פנדורה כזאת - מי יודע מה יקרה לו
בגללה. כבר אמרתי שיש לי תסביך סאדו מזוכיסטי כזה?  
  אולי יש בי עצב. אולי בגלל זה אני כזאת. אני חושבת שאהבתי
את ההוא. את ההוא שעזב אותי. ההוא שבגד בי ודרך עלי. ובעיקר
הבת זונה שהלכה איתו. אני מקווה שהוא פגע בה לפחות כמו שהוא
פגע בי.    
  אני זוכרת את היום שהבן זונה קנה לי את השרשרת הזאת, זאת עם
הקליע. כל כך אהבתי אותה, ולמרות שהיא הייתה קצת מכוערת, היא
הזכירה לי אותו. את הנשיקות שלו, את הריח שלו, הוא לא פחד
מכלום. השרשרת הזכירה לי את הסיפורים שלו, הסיפורים על הקרבות
והאש. אני לא מבינה איך הוא נשאר נורמאלי אחרי כל זה. אולי
בגלל זה הייתי עם הילדון. הוא הזכיר לי את הבן זונה. רק
שהילדון היה פחדן. שונאת פחדנים.  
 אחרי כמה זמן שמעתי שהבן זונה עדיין עם הבחורה מחנות
התכשיטים. חשבתי לעצמי - כנראה שהגיע הזמן להיפתר מהשרשרת שכבר
6 שנים על הצוואר שלי.  אז באותו היום שהוא קנה לי את השרשרת,
שש שנים מאוחר יותר, נפטרתי ממנה. מהחלק ממנה זאת אומרת, את
החוט השארתי בקופסא, שהילדון יזכור אותי, את הכדור תקעתי בתוך
הראש של המוכרת.

 האמת, שבתוך חנות התכשיטים חשבתי לעצמי: "למה אני עושה את זה
לילדון המסכן, למה אני עושה את זה כבר שנים לבחורים. למה אני
נוקמת בהם, הרי אני צריכה לנקום בבן זונה הגדול", אז הסתובבתי,
הסתכלתי בבחורה שלו בעיניים וחשבתי לעצמי כמה היא מסכנה, שהיא
איתו. הרי הוא ישבור לה את הלב כמו שהוא שבר לי. ואני באמת לא
בחורה רעה, אף פעם לא הרגתי מישהי. אבל כדור בראש וזה נגמר,
ככה הבחורה הזאת לא תצטרך לסבול כל החיים שלה כמו שאני סובלת.
ככה היא לא תרגיש שהיא צריכה לנקום בכל המין הגברי כמו שאני
מרגישה. אז הכנסתי לה כדור בראש וחייכתי. היא ניסתה להגיד לי
משהו לפני שיריתי, אני חושבת שהיא ניסתה להגיד לי: "תודה" .  

  אבל עכשיו, עכשיו אני צריכה ללכת ולהמשיך לחפש אותו. החלטתי
שבמקום לנקום בכל הגברים, אני אנקום בו. ואז אני אוכל להמשיך
לחיות את חיי. או אפילו יותר טוב מזה, הוא לא יוכל להמשיך
לחיות את שלו. הילדון עשה לי משהו. טיפש כזה, אולי זה העיניים
שלו. היה לו משהו טוב בעיניים.
 
  אני רואה אותה מרחוק. אחרי שראיתי את המוכרת תכשיטים החמודה
על הרצפה הבנתי שהיא לא הלכה לשחוט חזיר, ובטוח שזו לא הייתה
אימא שלה על הרצפה עם הכדור בראש. אפילו שלפעמים חשבתי שלאימא
שלה מגיע אחד. היא אף פעם לא אהבה אותי. היא תמיד אמרה שאני
מוזר. מעניין למה.
  אבל לברוח אני לא אתן לה. אני מגביר את קצב ההליכה שלי מרגע
לרגע. מתקרב אליה בשקט, בלי שהיא תבחין בכלל. בסיירת לימדו
אותנו איך להתגנב לאנשים מאחורה, אז זה מצב טבעי בשבילי, אבל
על המרחק אני עדיין שומר. היא נכנסת לבניין, ואני אחריה. אני
מציץ עלייה מסופו של מסדרון קומה שש בבניין משרדים מפואר. היא
נכנסת למשרד, אני מחכה בחוץ.
 
 אני עם האקדח שלוף, מסתכלת לבן זונה בעיניים. הוא יושב נינוח
על הכיסא, מופתע לראות אותי. מופתע לראות את האקדח. "תחזירי את
האקדח לכיס, אני לא מאמין שבאמת עשית את זה בסוף", הוא אמר לי:
"היא מתה?" , "כן", עניתי.
"אתה יודע שאני שונאת אותך, נכון?! אתה יודע שלך אני צריכה
לתקוע כדור בראש. אתה יודע את זה" . "אני יודע, אני יודע, אבל
את הגלידה קנית לי כמו שביקשתי", "כן, אפילו שמתי מעל דובדבן",
"למה דובדבן?", "סתם, זה מזכיר לי מישהו" אמרתי ונישקתי לו.
 
  נכנסתי לחדר, כבר הבנתי מה הלך. ראיתי אותם ביחד עם הגלידה
וזה שיגע אותי. "איך נכנסת לכאן, איך מצאת אותי" שאלה. שתקתי,
ידעתי שיש רק דבר אחד שאפשר לעשות. הרגתי את שניהם. אמרתי לה
כבר שבחיים, אבל בחיים אני לא מרשה לה לאכול גלידה עם דובדבן
בלעדיי. הגלידה נפלה. הרמתי אותה ולקחתי את הדובדבן. עכשיו,
סגרתי מעגל.