לבד. תקוע באיזה מקום אי שם בתוך תוכי, שאליו אף אחד עוד לא
הגיע. הפכתי למישהו שונה, אחר. מישהו שאפילו אני מתחיל להתיירא
מפניו, אישיות שאיני רוצה להפוך אליה, אך בעל כרחי, אני משנה
צורתי אט אט.

הבדידות היא מחלה שהורגת אותנו בצורה הקשה ביותר. גם מחלת
הסרטן לא תשווה לבדידות. היא מחלה אשר מכלה אותנו בסבל ויסורים
פנימיים, אוכלת את תאי האישיות שלנו, מתגברת ומתחזקת עם כל יום
שעובר. לבדידות אמנם, יש תרופה. למחלת הסרטן יש דברים שיכולים
להחליש את המחלה, יכולים לעזור לגוף להתחזק. אך מה חבל,
שהתרופה לבדידות איננה פשוטה. היא אינה תרופה שקל להשיג. אך
הנורא מכל הוא, לדעת מה היא אותה תרופה, לדעת איפה היא וכיצד
ניתן להשיגה, ובכל זאת, לדעת כי היא איננה בהישג ידי. הייתי
נותן את כל מה שאוכל על מנת להשיג את אותה תרופה. אך אביון
אני, ואין בידי מאומה לתת. היא תמשיך לרמוס את אישיותי, לשסע
בה, לטבוח, להכות...
אנחה גדולה אופפת אותי עם כל רגע שחולף. איני אדם פסימי, אלא
אופטימי. אני מאמין כי כל דבר שקורה לי הינו לטובתי הגמורה.
ואולי זאת חצי הנחמה אצלי, ההבנה וההכרה במצבי. היכולת לקבל את
הבדידות ולחיות איתה, ממנה אני שואב את התקווה, והיא, עושה את
שלה ונותנת לי את הכוח והרצון לחיות.

יש לי את הרצון, התקווה והכוח לחיות, עם או בלי הבדידות. אסתפק
בבדידות הזאת לעת עתה, בידיעה כי ברגע שהיא תלך, לא אהיה יותר
בודד... ואולי בעצם, אשוב להיות בודד - מאותה הבדידות שאחזתני.

אז תמיד אשאר בודד. וכשאסתכל על הדברים בצורה הזאת, אזכור שאין
לי לאן לברוח, הבדידות תמיד תשאר איתי. עד שאחד מאיתנו יגמר.