לפעמים אני מתחבאת, מתחת לשמיכה שלי,
אני לא יודעת למה, אני פשוט מתחבאת שם, והדמעות פשוט נוזלות לי
על הפנים.
אני לא יודעת למה זה קורה, זה פשוט קורה.
לפעמים, שאני לא רוצה לראות את החברים שלי, אני יושבת מול
המחשב וכותבת
ותמיד זולגות לי דמעות שאני עושה את זה. הם פשוט נשפכות לי
מהעיניים.
כשהטלפון שלי מצלצל, ואני רואה שהוא מתקשר אלי, אני לא עונה.
אני פוחדת לענות, פוחדת שהשיחה הזאת תיהיה האחרונה,
וכשאני אני כן עונה, הוא צורח עלי. תמיד, תמיד מאיים,
או לפחות ככה זה נשמע.
הוא תמיד אומר שאני זבל של חברה, טוב כמעט תמיד,
ואני לא עושה כלום, רק מקשיבה לקול שלו, לקול הצורח שלו,
אני פשוט אומרת: "כן" או "לא". ולפעמים אני אומרת: "אולי".
והוא... ממשיך לצרוח עלי. אני לא יודעת למה. אבל כנראה זה מגיע
לי.
אמא שלי אמרה שאם קורה לך משהו לטובה או לרעה, לא משנה מה, זה
אומר שזה הגיעה לך...
אבל אני, אני לא יודעת מה עשיתי למה נפל עלי כזה בן אדם,
לי סיפרתי לאף אחד מה הוא עושה לי.
פעם אחת שכבר לא יכולתי יותר, הפעם הראשונה שהעזתי להגיד
משהו,
הוא כמעט... כמעט הרג את עצמו.
הוא איים שהוא הולך לקחת מילון כדורי שינה. ואני מה אני יכולה
לעשות?
אני לא יודעת מה לעשות, אמרתי "לא" כמו שאני יודעת.

אתמול, אתמול הלכתי לשם, לבקר אותו, בכיתי.
בכיתי על הכל. כעס, שנאה, עצבות, הלם. הכל היכה בי.
שכרגע אני עומדת מול הקבר שלו.