ושוב אנחנו כאן,
מסתכלים ולא ברור לאן, מתקפלים כמו זחל,
אך נראה שהעולם מרוקן, מעניין דמיקולו,
רק כדי שיהיה מרחב מוגן.

ושוב אנחנו כאן,
לעולם נהיה מחוייבים לקולות ולצלילים,
למורות ופטפוטי מבוגרים,
אוכלים ארוחת ערב ומתפשטים,
וכדי לא להיות מוזר, מתפשט גם אני,
רגשות אותנטיים מוקרנים למוחי,
וכשמגיע לילה אני לבדי, ובבוקר קשוח,
פוחד מילדה קטנה, משדר לה בגלים,
באנטנות מסרטנות, ובסוף כולם מתים,
ובשביל מה בכלל חיים?
אני משחק את המשחק, רמיזות רומנטיות,
קונוטציות של היצר, ופתאום יש קצר, ביני לבין העולם,
אולי כי ראיתי דרמה עם אהוב.

ושוב אני כאן,
עומד מולך, עומד ומתבייש, בתחתונים המכוערים שלי,
בנקודות המודחקות, ואת חוזרת בחלומות.