הם עוברים ברחוב
בגופיות חושפת כתפיים
חושפים אצלי את הצד הכואב -
נשיות בגוף מתבגר, בתוך נפש של נערה.
אני מביטה בהם ולא מאמינה,
זאת אני שהתבגרתי, שהזדקנתי
זאת אני שנמצאת עכשיו בסוף העונה.

גברים תל אביביים בשלהי זקפתם האביבית
גופות לבנבנים וורודים, חמימים, מפתים מלחששים
פולטי אדים וחום עוד מהפוך שחסם אותם לישון -
בכל ימות החורף הבודד האחרון.
בין נערים לגברים בעלי חותם זיפים על הלחיים
במבט חודר, צעדים מדודים והבל פה בעל בלילת טעמים
מזדקרים בתשוקה, לכל שאלה נאיבית היוצאת משפתי סיליקון של כל
נערה.
מרפרפים במבט חיוור, על שדיים חשופים לכל עבר, לא מוותרים על
ההזמנה.

תוהים במבט שקוף כל כך -
בשיטוט, בריחוף, בחיפוש בשלטוט מעייף להרפתקה הבאה
בתוך גופה של אישה, נקבה או סתם נקב זר
חיפוש אחר נפש תאומה, נראה עכשיו כדבר כל כך מאוחר
מה שזה לא יהיה - כרגע זה לא מעניין:
לא שיחות סלון, לא הערכת מצב, לא שום מצב פוליטי.
הפיגוע של אתמול אולי עוד יתפוס אותם באמצע התשוקה
בתוך גופה של איזו שיכורה, שאספו לפני חצי שעה
מאיזו מאורה אפלה מגירה זימה שחורה ומתוחה.

לא, הם לא רוצים לחוש שום עומק, שום רגש - שום דבר
המשמעות של כל אלה כבר אבדה מזמן את מרכיבה האמיתי
נפחה את נשמתה עוד לפני שחדרה את תת ההכרה.
רק רכות הגוף, פטמות זקורות בעוצמת כאב מענג
של משגל אחר הצהריים לעת שקיעות תל אביביות ובבטלה
בין שמיכות פיקה חצי מטונפות, לסיגריה חצי גמורה...
מעפעפת בעיניה, מזייפת בעוצמה אורגזמה מלנכולית ששמרה במגרה.
בגהירה מטורפת עד להספק הגדול, עד למפץ המופלא,
עד לגמירה, עד לשפיכה הבאה עליהם לטובה.

הם עוברים ברחוב
בגופיות חושפת כתפיים
חושפים אצלי עוד עצב כואב -
לעת ערב אני משתבללת בתוך בגרותי
בודקת את גופי הערום מול מראה
חשופה לכל בקורת, לכל הערה שלי בלתי בונה
מרגישה מנותקת - סוף עונת האהבה.
                                                         


27.2.05