הימים חולפים
ובכל יום אני מתה קצת יותר.
מבועתת מפחד -
מפחדת מבעתת החיים.
אני מוחקת את עצמי מרשימת התפוצה
של עצמי,
של החיים שהיו יכולים להיות שלי,
ומוחקת אחרים מפחד הפגיעה.
מבדילה את עצמי מקבוצת החיים הרגילים
והחיים, הם מורגלים בשלהם
ובכלל לא סופרים אותי ביניהם.

כבר לא כל כך דוקרת
אבל נדקרת כל הזמן
גם מהבל פה, גם מנשימה חולפת על פני
ופני כבר אינם נראים כבעבר
ופני כבר משומשים, דהויים, חסרי הבעה.

משמש יוקדת, מחמסינים מעיקים
נדקרת, נשרטת, מצולקת -
הזדקנות בבדידות מעוותת,
התבגרות מפוקחת, יותר מידי מאוחרת.
כבר לא מקווה, כבר לא מתגברת, כבר לא מדברת.

מגיעה בערבו של כל יום
חסרת נשימה, מעוותת מחשבה
סופרת שעות, דקות, שניות - עד לנפילה הבאה
לא מוותרת לי, היא מגיעה מדוייקת בכל פעם
קבועה בזמנה, לא מוותרת על מכסת ההכרה המפוקחת שלה.

הימים חולפים
ובכל יום אני מתה קצת יותר.
מתכננת תכניות קצרות טווח -
כי העתיד שלי לא ברור, לא יציב לא בטוח.
אני כבר לא מאמינה בעצמי, לא מאמינה בדבר
שקיים או שלא,
בחיים אחרים, בזמן אחר, בתחושות של פספוס,
בריחות, בטעמים שלעולם לא יהיו, התמוססו בתוך ההיסוס
בתוך הפחדים, בתוך חששות -
החיים, הם מורגלים בשלהם
והרכבת כבר מזמן נסעה, עומדת לבדי בתחנה האחרונה.

                                                   
                                                 
טלי יונתן
                                  19.5.05