ועכשיו, אחרי שיצאת מחיי לעד -
הרי אני מותרת לכל אדם.
כל הדמעות שבעולם לא יוכלו לבטא  
את הכאב החותך, את החור שנפער בלב.
התמונות שרצות במוחי כמו סרט נע -
משחזרות את כל הדברים שלא היו לי מעולם,
את כל המאווים שחשבתי שהגשמתי,
את כל התקוות, התשוקות, הטעמים, הצבעים, הריחות
ובעיקר את המפץ הגדול, הנפילה - האכזבה האדירה.
ממש כמו צלילה לתוך מוות, לתוך החושך האינסופי
אל הלא נודע, אל כל התיסכולים והפחדים
המאוגדים יחדיו כצרור דוקרני של דרדרים.

יוצאת מחדש למרוץ בהכרה מלאה -
הייאוש והצער אכלו כבר כל חלקה טובה.
קמה מתוך האבל עליך - ממיתה אותך במוחי
ממיטה עליך אות קלון בנפשי.
והרי אני מותרת לכל אדם.

ועכשיו, אחרי שהוצאתי אותך פיזית מחיי
אני מנסה למחוק אותך מליבי, ממוחי.
הלוואי שיכולתי לשנוא אותך -
היה לי קל הרבה יותר להתמודד עם שנאה.
אבל למרות כל שנאמר ונעשה,
אינני מסוגלת לשנוא אותך,
כל כך רציתי לקלל ולקלס את כל המקודשים
ובמקום זאת, רק נזכרת בלילות תשוקה מענגים,
בתמונות יפות, בשמחות קטנות של יום חולין.
בעיוורון, בטמטום הזמני שהיה אך ורק נחלתי שלי.

אני משחררת אותך -
לך לך לדרך חדשה, אל תביט לאחור.
מעבירה את עצמי על דעתי מרוב צער -
ואני יודעת, הזמן שעבר כבר לא יחזור.
מרגישה איך השמיים נופלים עלי
מתבוססת בדמעותי -
קשה מאוד ההכרה המפוקחת,
מתאמצת להכיר באכזבה המאולתרת.
נופלת לתהום גיא צל מוות שלך
ויודעת - נחלתי תבוסה כבדה במערכה.

אני משחררת את עצמי ממך -
משחרת לטרף מחדש, בוחרת בחיים,
רוצה לחפון מהם כמה שיותר, כמה שניתן.
בוחרת בחיים!
כבר לא כועסת על עצמי, כבר לא עליך -
לא רוצה לחשוב מחשבות מעמיקות.
רק לחיות.
רק להיות.
ויודעת היטב, הרגש לא מת, הוא רק שוקע,
כמו קפה שחור שנותר בקרקעית הספל
תמו ימי האבל -
אני יוצאת לדרך חדשה, מגיע לי הרבה יותר ממה שעד כה נמצא.
והרי אני מותרת לכל אדם.
והרי אני אישה שלמה שנפער חור בלבבה.
והרי אני מותרת לכל אדם.
מותרת לכל אדם.
לכל אדם -
רק לא לך.


10.11.05