חייה בין הגבול הדק
שבין הדמיון למציאות
בין השפיות לאובדן
בין השפה לתהום

איך אני משילה מעצמי
את כל המילים שכלואות בתוכי,
מתדפקות על שערי ליבי,
מקללות ומברכות אותי לסירוגין.

ואני מדשדשת בין הבטלה, לרצון, למעש
וחוששת מכל צעד קטן שעלול להוביל לגעש
ואני מפחדת מאבטלה שלא מרצון
ומבטלת את זמני, בחלוף לו עוד עשור.

אם מרש ולעג אנשים, אנוכי -
לפחות נסיכה אשימני בעיני עצמי.
ממתנת דרכי לעת בגרותי - מאחרת עוד יום
שום דבר לא בוער, עדיין שקועה בחלום.

"תתעוררי!", אני צועקת על עצמי בכל יום מחדש
וסופגת מתוכי אדישות מבועתת - אישה של קש.
נסיכה דה-לה שמאטה, גם בעיני רוחי
לא אצליח עוד להטל בזיוף שמחתי.

מקלסת מתוך חשש, מצוקה ופחד
את החיים הנכונים שאמורים להיות ביחד
כאלה שלא היו לי, תוהה אם איי פעם עוד יהיו,
מושא חרישי לתפילותי - אלוהי ההיגיון, אלוהי השפיות,
ספק אם שומע אותי.

איך אני משילה מעצמי
את כל המילים הקשות שכלואות בתוכי,
ציניות מרירה בקליפה מנצחת, מאופקת,
מכניעה במילים והולכת בלילה לישון במסכה מאופרת.

אם מרש ולעג אנשים, אנוכי -
לפחות נסיכה אשימני בעיני עצמי.
ממתנת דרכי לעת בגרותי - מאחרת עוד יום
שום דבר לא בוער, עדיין שקועה בחלום.

ואני מתעוררת, לאט לאט מציאותית
מקיצה מתוך סיוטים - ישר לחיים, לערנות תובענית
והשעון הביולוגי מתקתק, תיק תק
והשעון הנפשי כבר מזמן נשחק.

נסיכה דה-לה שמאטה, גם בעיני רוחי
לא אצליח עוד להטל בזיוף שמחתי.
ואני מתעוררת, ואני כבר כאן,
מנסה להציג לעצמי עניין חדש ומסוגנן.

3.3.05
טלי יונתן