יושבת בחדר
מביטה בברק
המפלח עץ
ומשאיר אבק.

מקשיבה לרעם
המפלח את הדממה
ומאחוריו
הוא משאיר אותי ריקה.

מקשיבה לצלילים
החוזרים ונישנים.
מקשיבה לכאב
שאת ליבך עוטף

כמו אבן גדולה
הנופלת ממעל.
כמו עשן
שנכנס לעיניים.
כמו הקדושה
שלא קיימת.

כמוך
וכמוני.
כמו ליבי השבור.
ונשמתי הלא קיימת.
כמו האלוהים
שלא קיים.

כך הברק מפלח עצים
והרעם משאיר אחריו רייקנות מפחידה.
כך אני חושבת
וחושדת.
לוקחת סכין
ומדממת.

וכך זה חוזר וחוזר. והסיפור לא עובר...