שעת לילה מאוחרת. אותה פינה חשוכה, אותה מנורת שולחן שמטילה את
אותו אור צהבהב על אותו שולחן עץ. אם  בכל זאת התפאורה נראית
לכם שונה, כדאי שקראו שוב. אותה דמות גדולה, הפעם שעונה לאחור,
בוהה בתקרה ואותה דמות קטנה, הפעם אוחזת במזוודה בלויה וחוצה
את השולחן בצעד מהיר. לפתע היא נעצרת, וזורקת את המזוודה שלה
בזעם.

- "אני הולך."
- "לך."
- "אני נשבע לך - נשבע לך - שאני הולך עכשיו, בזה הרגע. נמאס
לי ממך, נמאס לי מהכל. אני הולך!"
- "לא מפריע לי בכלל. לא מפריע לי. תראה כמה זה לא מפריע לי -
רואה - אין הפרעה. לך."
- "בסדר, הלכתי. הלכתי, שמעת אותי?! הלכתי ואני לא חוזר!"
- "אה, אתה לא חוזר? אז זה משנה הכל. נו באמת. ברור לי לגמרי
שאתה לא חוזר. אני אומר שוב: לך. סע לשלום, המפתחות בפנים."
- "שוויון הנפש שלך יהרוג אותך. אתה פסיכי."
- " אני חושב שהמשפט הזה די מגוחך, במיוחד כשזה מגיע מהאישיות
החלופית שלי."
- "בסדר, בסדר, בוא נראה איך תסתדר לבדך, אה? רק לפני שאני
הולך, אתה מוכן להסביר לי למה לעזאזל עשית את זה?"
- "אתה יודע, הכל מותר באהבה ובמלחמה."
- "עם כזאת פילוסופיה, פלא באמת שכל אהבה שלך הופכת למלחמה."
- "לפחות את השנינות שלך לא איבדת."
- "הא! מזל שאין לי נזק מוחי מכל הסיגריות שאתה מעשן!"
- "אני מעשן אותן, טמבל, לא אוכל אותן. ובכלל, סיגריות זה
הפתרון היחיד שנשאר אחרי ש-מ-י-ש-ה-ו אוכל לך את המצפון בתור
חטיף בין הארוחות!"
- "אוהו, אל תנסה להפיל עכשיו הכל עליי! אני, אני לימדתי אותך
כל מה שאתה יודע. אתה אפס בלעדיי - חסר טקט ושנינות וסגנון
וקסם אישי-"
- "חשבתי שאמרת שאתה הולך, לא?"
- "אני לא סיימתי! ומה עכשיו? אהבה - אין. חברים - אין. מי
נשאר לך? אני. ועליי, עליי אתה מוותר. כפיות התודה..."
- "אני לא צריך אותם, ובטח שאני לא צריך אותך. לא צריך, שמעת
אותי? לא צריך!"
- "אתה יודע מה באמת מעציב אותי?"
- "שאין מוניות ליישויות חלופיות?"
- "חה... לא. שאני, כרגיל, צדקתי. מה אני אמרתי לך עליהם? מה
אני אמרתי?! כנות. כנות בתחת שלי. הכנות עברת לכולם בגיל חמש.
אחר-כך זה הכל מודיפיקציות. ברור לך, שזה בכלל לא היה קורה אם
היית טורח להקשיב לי יותר."
- "ברור. ברור לי! מה אתה רוצה עכשיו? מה? הודיתי שטעיתי.
עושים טעויות. מגלים דברים חדשים על אנשים ישנים. אז מה?"
- "אז עכשיו תסתכל על עצמך! עכשיו תקשיב לי, מאחר ואתה באמת
בחור נחמד, אני מוכן לתת לך עוד צ'אנס. אחרון. זה לא יהיה קשה.
מאוחדים נעמוד במערכה!"
- "אני לא יודע. ברור לי עכשיו, שזה לא עובד בינינו. באמת."
- "בגלל זה אני מציע שיפור קטן. קטנטן. פצפון."

הדמות הקטנה ניגשת למזוודה שלה, ומוציאה מתוכה פיסת נייר
קטנטנה.

- "מה זה?"
- "זה הסכם בינינו שניסחתי. תקרא."
- "חכה, אני אביא זכוכית מגדלת... אתה צוחק עליי או משהו?!
איך אני אמור לקרוא את זה? זה בערך בגודל של השורות הקטנות של
החוזים המשפטיים שאבא שלי מנסח. אולי תקריא לי?"
- "בעיקרון... ההסכם הזה אומר שאנחנו מתחלפים."
- "מתחלפים?!"
- "אה... כן. אני הופך להיות הקובע. המחליט. אתה תהיה הגידול
המנטלי המעצבן שמעיר הערות."
- "אתה צוחק, נכון?"
- "בכלל לא. אני חושב שרק ככה יש סיכוי שמצבך ישתפר. בלי קצת
פרגמטיות אתה לא תגיע לשום מקום. צריך לרוקן את הראש שלך מכל
המחשבות הסתומות, ולהתחיל לחשוב קדימה."
- "אין לי מחשבות סתומות. אין לי. אולי לא תמיד הן נכונות, או
אינטליגנטיות, אבל הן לא סתומות."
- "מעשיך טוענים אחרת."
- "לא נכון."
- "כן נכון. אתה אולי חושב שאתה שנון, אבל אתה קרש, קרש עם
הרבה רצון להאמין ולאהוב, קרש עם פוזה. קרש! בול עץ עם איפור
גס."
- "תפסיק עם זה."
- "אתה רוצה להאמין לדברים שלהם, לתמיכה שלהם. אתה רוצה
להאמין שלמישהו אכפת, שהדברים יקרו, אתה רוצה להאמין שהכל
יסתדר. שמשהו יהיה בסדר. אתה, אתה האיש הקטן כאן! אתה עדיין
אותות אופטימיסט, אותו טיפש!"
- "אתה שוכח שאני בנאדם רע. כולם יודעים שאני רע. מעשיי הם
רעים. לא?"
- "ואתה שוכח שאני רואה מעבר לכל המשחק המטופש שלך. אהבה פה,
חברות שם. הכל כל כך אינפנטילי ורדוד. בקיצור - אתה חותם, או
לא?"

הדמות הגדולה מהססת. היא מסתכלת על פיסת הנייר הקטנה, על החדר
מסביבה, על עצמה. הדקות חולפות. כשהעט מתקרב אל פיסת הנייר,
הדמות הקטנה כבר משפשפת את ידיה בהנאה. חיוך ניצחון נפרש אט על
פניה, אך העט נשמט.

- "לך. לך מכאן. לך מכאן עכשיו."
- "אתה לא צריך לומר לי את זה שוב!"

והדמות הקטנה אורזת את מזוודתה, חוצה את השולחן בזעם, ומשם
לרצפה ואל מחוץ לדלת. הדמות הגדולה נותרת בחדר, ראשה שעון על
ידיה. עכשיו, כל מה שנשאר, הוא להיות נורמלי.