מתעורר בצהרים על יד שולחן הכתיבה. הכל מעורפל סביבי, החדר
הסגור מחניק עד מאוד. הראש מתפוצץ; ספק מרעב, ספק מיאוש. בוהה
בדף המונח מולי. דף לבן, חלק. אבל לא חלק של התחלה, אלא חלק של
כליון, של ריקנות. עוצם עיני, אך לא נרדם שוב, אני לא יכול.
לפני שלושה ימים תמה האומנות. ככה, נגמרה. כל הרעיונות מוצו.
כל מחשבה, מדהימה ככל שתהיה, שתצוץ במוח אנושי כבר נכתבה,
הוקלטה, צוירה, צולמה ומה לא. זה קרה פתאום, כהרף עין. הודיעו
על כך בחדשות. אני, כמובן, לא האמנתי. כבר שלושה ימים שאני
יושב על יד שולחן הכתיבה, עם ספק בליבי, אולי הם טעו? אולי יש
עוד מקום למקוריות? אבל כמו שנודדות הציפורים בחורף, כך עפה לה
התקווה ממני, ונשאר רק קור. מסתכל החוצה מבעד לזגוגית ואכן דבר
לא כתמול שלשום. אנשים פוסעים להם ברחוב החורפי, האפור. הם,
גם, מרגישים שמשהו חסר. הם חשים בחור, אבל הולכים מסביבו. אני
לא יכול ללכת מסביב, אני חייב להתעמת על המציאות. ראשי נשמט
שוב על השולחן. ואחר כך אני קם שוב. זהו, נמאס לי. אני חייב
לכתוב. ובעודי יושב מול הדף שמתחיל להתמלא אט אט באותיות
ובמילים, עוברת במוחי מחשבה אחת ויחידה: מה שאני כותב עכשיו -
כבר נכתב. אבל כבר לא אכפת לי, רק ממשיך לכתוב. המצב כל-כך
אבסורדי שאפשר למות! למות. עוד אופציה. כי כבר אין טעם... נודד
במחשבותיי למחוזות רחוקים. ומה אם אעשה עכשיו מעשה קיצוני עד
מאוד, ואכתוב עליו, הלוא יהיה הדבר מקורי? והאם השורה שכתבתי
עכשיו נכתבה כבר? והאחרונה? אני כלוא במין מעגל שטני אינסופי.
גופי בוער, ומוחי קודח. מעולם לא הרגשתי קרוב כל-כך לשגעון.
כנראה שזה הסוף. הרמתי ידיים. אני חושב שאלך לישון עכשיו. כן,
אלך לישון, אולי לתמיד.