א.
מתיבת הנגינה הצהובה שלי,
כבר לא נשמעים חלילים.
ויתרתי על חלילים כשהעולם ויתר עלי.
אולי בעצם קצת אחרי-
כי קצת עוד האמנתי
שייקח אותי חזרה
(כמו שאני מחזירה את התנור למחסן רק באוגוסט,
כשאני בטוחה שהחורף לא חוזר בקרוב).
עכשיו זו עדיין כל הסימפוניה,
אך בקטעי סולו חליל
זו שאר התזמורת,
שמלווה שתיקות מכאיבות מכאיבות.


ב.
שש שנים מאוחר יותר,
בחנות מאובקת בדרום ניו ג'רזי,
על חליל זר,
אני ,
שופכת החוצה את ויואלדי באביב
מהוסס,
וכאוב,
כמו גל שמכה רחוק מן החוף
אבל מלא קרישנדו של תאוות חיים.
והוא מלא זכרונות וכתמי אצבעות
של מישהי אחרת
אבל בכל זאת הוא מכיר
איך גם לי להיענות באהבה.
את התיבה הצהובה אמנם השארתי בבית,
אבל האכזבה לא תפסה לי מקום במזוודה
ורק עכשיו הבנתי
שאם שם אני מתרכזת,
ייכאב לי גם בתנוכי האוזניים-
ונגינה בכלל באה מהלב