מרגישה את העשן מתפזר בכל חלקי גופה המותש. לאחר כשעתיים וחצי
של עישון נרגילה אינטנסיבי עם טבק ששרוף כבר מאתמול, דיבור לא
מחייב שמשתלב בשיחות נפש ארוכות ומעמיקות ובעיקר צחוק מופרע
ושיטחי מבדיחות מפגרות שלא היו מעירות גם כלב דיכאוני במשבר.
עכשיו, אחרי שהכל עבר, היא כבר לא מרגישה דבר. מפחדת מעצמה
ובעיקר מהשפעתו עליה. מסתגרת. אדישה. רוצה לנשק לגעת להטריף את
דעתו המעוותת, להיות הזונה הפרטית שלו, ולא להרגיש. העיקר
להתרחק.
לפגוע בו כמה שהיא רק יכולה וכמו שרק היא יודעת, לגרום לו
לטבוע בתוך שלולית של דמעות מעורבות בדם שלעולם לא יצאו אליו
מעיניה.
ליבה חסום מזמן, רגליה פתוחות תמיד.
אליו. |
