אני יושבת שם בשוק. לא האמנתי פשוט. הבנתי שאני בכלל לא נושמת,
אז לקחתי שאיפה גדולה. לאט לאט עלה לי חיוך על הפרצוף. טעמתי
מלוח, והבנתי שיורד לי דמעות. אחרי כל כך הרבה זמן שחיכיתי לך,
אתה באת אליי.
איך שראיתי אותך, רצתי לקראתך. בהתחלה הייתי קצת נבוכה, לא
בטוחה אם אתה אמיתי או לא, אבל נתתי לך חיבוק גדול. אתה הרחקת
אותי קצת, הסתכלת לי בעיניים, ונישקת אותי. החום שלך התפשט
לגופי הריק, ועשה לי צמרמורת. התחלנו ללכת. הובלתי אותך דרך
העצים ל"ספוט" שלי. ישבנו שם שקטים, חסרי מילים. שמת את ידך
מסביבי. הרגשתי אותך רועד, מתרגש אולי אפילו מפחד. הרגשתי שאתה
מסתכל עליי, אבל פחדתי להסתכל עלייך. פחדתי שתראה אותי ותתחרט.
תרצה ללכת. אז פשוט התכנסתי לתוכך,וחיבקתי אותך חזק. חשבתי
שככה לא תוכל לברוח לי. אם אתה אמיתי בכלל. או שאולי אני זאת
שלא אמיתית.
לפני חצי שנה פגשתי אותך. שם, על גדות נהר העצים. שם הכל בעצם
התחיל. אני חושבת שכבר אז התחלתי לאהוב אותך. ישנת באוהל
לידי. כל היומיים האלה הסתכלתי עלייך, על החיוך הרחב שלך. על
התלתלים המשגעים.
התחלנו לדבר מאז, ולאט, התחלתי להתאהב בך. בביישנות שלך,
בתשוקה שלך, בך.
לפני חודש בערך, אבא החזיר אותי מתחרות. היה המון ערפל, וירד
גשם אדיר. באחד מהסיבובים, התקרבה אלינו מכונית. פתאום היא
איבדה שליטה, והכל נהיה שחור. אני זוכרת קולות, וסירנה. אני
זוכרת דמעות שזלגו, אבל הן לא היו שלי.
ואז אני זוכרת את נהר העצים ההוא. ושמסביבי היו עוד המון
אנשים, ולפעמים לא היו אנשים בכלל. אני זוכרת שהכל היה כל כך
אלוהי. הרגשתי בעננים, אולי כי באמת הייתי שם.
ועכשיו, כמו הזמן זז חצי שנה אחורה, ראיתי אותך שוב בנהר העצים
בין כל האנשים. רצתי אלייך, אבל פחדתי, מה אם זה לא אתה?
אבל זה היית אתה. סיפרת לי שחזרת לנהר ההוא, שחיפשת אותי, את
הרוח שלי שם. אמרת לי שהנהר קרא לך אליו, שאני קראתי לך. אז
באת בעקבות הקריאה, אליי.
ועכשיו, שוב אנחנו יחד. שוב אני אנשק אותך, כמו שנישקתי אותך
בעבר. ואולי החיים עכשיו יותר מושלמים. אם אפשר לקרוא להם חיים
בכלל. |