עכשיו, מתוך רגש זכרוני,
החדר שניסיתי בכוח להסתיר את הבדידות שהכיל בתוכו,
השאיר אותי ריקה ברגע.
כל צעד שעשיתי, כאילו היה מהלך
במסדרון בין חדרים,
לתוכי.
החום שפה הפשיט אותי.
פתאום נשארתי עירומה בתוך הבגדים,
מביטה לשמיים אחרים.
העצים שרכנו כאילו מתוך כבוד,
חלקו איתי אוויר נקי יותר,
רגעים של שתיקה
שאמרו כל כך הרבה.
דרך ללא מוצא
שהתעקשתי להיכנס אליה,
והרבה שנשאר איתי
איפשהו בין הקיבה לעיניים
נתקע בין שמיים לארץ,
עכשיו זה תורי.
בוחרת ללכלך את הריאות
במקומות אחרים,
ומהמט?
שנינו עוד רחוקים.