הייתה לי שיחה עם היצר הרע. לא וויכוח, אלא סתם שיחה חברית
(אנחנו מכירים כבר המון זמן. עם עליות ומורדות, כמו בכל
חברות). העיקר, הוא אומר לי: "שמע! אשתך הלכה למספרה. עד שהיא
חוזרת, יש לך אולי שלוש שעות חופש. חופש אמיתי! אתה יכול לעשות
מה שבא לך! מה אתה אומר על זה?"
אני ידוע כאחד ששונא הסתה וכל מיני כאלה. לכן אני אומר לו:
"אתה, אל תמשוך אותי לדבר עבירה!"
היצר הרע מיתמם ומתקומם: "אני? אני לא מכיר בכלל את הצד הרע של
החיים!"
"בסדר", אני מוותר לו, "מה אתה זומם?"
"אתה יודע שאני רק מחפש את טובתך."
"דוגמה!" אני מבקש.
"בבקשה!" הוא קופץ, "בוא נעשה ביצה מקושקשת משלוש ביצים, ונטגן
אותה בחמאה!"
ואללה, הפיל אותי ברצפה, כמו שאומרים. דבר כזה לא עולה לי
אפילו בחלומות הכמוסים. ולכן נהיה שקט. כי אצלנו, הס מלהזכיר
כל מיני כולסטרולים כאלה.
עכשיו, היצר הרע מכריח אותי לסגור את כל התריסים. להחשיך את
הבית. ולנתק את המשיבון.
כמו מהופנט, אני הולך אל הפריז'ידר. איך שאני פותח, אני מקבל
הלם מן האור. ואז מתחילה ההתפכחות. היצר הטוב, שבדרך כלל תופס
סתלבט תמיד כשצריכים אותו, עכשיו הוא פתאום מתעורר ומתחיל
לגמגם באוזן השמאלית שלי משפטים לא ברורים, עם מילים כמו חלבון
וקלוריות ושומן רווי ועוד כל מיני. והדיבורים האלה הולכים
ונחלשים עד שהוא מאבד את ההכרה, אולי ממחסור בקלוריות.
ואחר כך אני מוצא את עצמי, עם היצר הרע מימיני, מקשקש במחבת
ביצים (רק שלוש. לא צריך להגזים) במטבח החשוך. האור הכחלחל של
הגז והניחוחות של הביצים המטוגנות בחמאה, נותנים אווירה של
פולחן קדום או איזה קורבן. היצר הרע הנחה אותי להוסיף קצת פלחי
בצל, אבקת שום, קורט זעתר, קומץ אורגנו ונגיעות של חרדל
דיז'ון. מתחת לכל זה הקשבנו, הוא ואני, לרחש החמאה המותכת
המדיפה ריח של חטא או לפחות איזו עבירה. החתול, שהשתכר גם הוא
מהריח, בא לקבל את חלקו. "לא!" אמרתי באל"ף רבתי. "זה לא
בשבילך!" החתול נתן בי מבט שאפשר לפרש אותו כך: "מה? אתה לבדך
תאכל את מזון-האלים הזה?"
בינתיים, היצר הטוב, שהוא בעצם תמיד צריך לדאוג לטובתי, מתעורר
ולוחש לי: "אם כבר, אז אני ממליץ להניח סביב, בשולי הצלחת,
פרוסות של עגבניות שרי. לקשט בצרור עלי בצל ירוק ופלחי צנונית
טרייה. ואם אתה מוכן להפשיר במיקרוגל איזו פרוסונת סלמון, זה
יכול להוסיף קצת גוון ורדרד-סגלגל לכל העניין". הסכמתי איתו,
כי, כמו שכבר אמרתי, תמיד הוא לטובתי.
מכל ההכנות באמת התעורר אצלי הרעב. התיישבתי מול הצלחת
הססגונית ואיך אומרים, הסתערתי במלוא המרץ. כיוון שביצים,
כידוע, אינן מכילות עצמות, לא היה סיכוי שאשאיר אחריי עקבות.
היצר הרע אולי אינו דמות חיובית אבל הוא תמיד יותר פראקטי ולא
נוטל על עצמו סיכונים. הוא מתיישב לי על בדל האוזן ולוחש: "אל
תשכח עוד מעט לפתוח הכל. להפעיל את המזגן. להדליק נר ריחני של
וניל והכי חשוב, לרסס באוויר את הספריי של השירותים. להעלים את
כל העקבות!"
אם כבר מדברים על עקבות מרשיעים, נזכרתי להציץ בשעון. ואללה!
איך הזמן רץ בזמן האחרון.
סילקתי את החתול שחזר והתגנב למטבח והזדרזתי לנקות הכל כדבעי,
כמו שאומרים. את הכלים הרטובים ייבשתי במגבת והחזרתי הכל
לארון. עכשיו כבר יכולתי להרשות לעצמי לשבת בכורסה, עם עיתון
הספורט. היה קר. קור אימים. הזדרזתי לכבות את המזגן.
פתאום, טריקת דלת. אשתי נכנסת.
"מה הקור הזה?" היא שואלת.
"איזה קור?" אני מיתמם, "עשו לך פאן במספרה ואת מרגישה עכשיו
את הבדלי הטמפרטורה."
אשתי לוחשת לעצמה שאולי זה גלי-חום.
"הצלחת!" לוחש לי היצר הרע, "היא השתכנעה."
"תגיד!" אשתי לא מוותרת, "מה זה הריח של בית-שימוש? אה?"
"זה אולי מהספריי במספרה?" אני מנסה.
"אתה יודע מה? אולי!"
היצר הטוב, שצריך תמיד לעזור לי ולהציל אותי, לוחש לי באוזן
שמאל: "תתחיל מהר לעבוד על הכתמים במכנסיים שלך!"
ובאמת, ממש באותו רגע, אשתי שואלת: "מה זה הכתמים על המכנסיים
שלך?"
"זה? זה החתול הקיא עליי. המניאק הזה!"
"תשמע! אלף פעמים אמרתי לך שאני לא רוצה את החיה הזו בבית!"
היא אומרת והולכת לאמבטיה להתרגז מול המראה.
למחרת ארזתי אותו בסלתול ומסרתי אותו לצער-בעלי-חיים.