המסיבה רחוקה ממני
אנשים שם שמחים, ורוקדים
ואילו אני
שוכב לבד על הספה במרפסת
על השביל
עוברים צלליות וקולות
השיחים והחשכה חוצצים בינינו
מפחד להתעורר יום אחד
ולגלות שויתרתי
כמו העשן, שמתאבך מהסיגריה
מתפוגג
משתלב באוויר

אני זחל, מותיר מאחורי
משעול של עלים
אכולים בחציים
ומרגיש שהנה אני
נהפך לגולם
נעטף במעטה גס של קורים
מתחבא מהעולם בייסוריי
ומפחד להתעורר יום אחד
לגלות שויתרתי
שהנחתי בצד את החלומות
את האהבות
את ההתרגשות
וחזרתי להיות זחל
ולא נהפכתי פרפר

אולי אני הוזה. חולם בהקיץ
מקווה לשווא
הרי כולם קוצים, האנושות היא שדה
ולכל קוץ יש פרח
רק צריך להתבונן מהזווית הנכונה על מנת לראותו
האם כולם מתפכחים לבסוף
מניחים לעצמם את הרסן על הצוואר
מתמכרים לנוחות ולביטחון של המוכר והידוע
משתלבים במרקם העדין של חיי החברה
משתעבדים?
ואולי בכלל אני הוא העבד
לחלומות השווא, להזיות הלעג
כשמטיף לעצמי על הצורך להלחם
בדבר שבעצם אין הוא נורא כלל ועיקר?

מי ילמדני להיות מאושר בחלקי
להאמין בדרכי שלי
וללכת בה, על כל המשתמע
מבלי לחפש את הקיצור ומבלי לפחד
לעשות, ולא להטיל ספק בכל
לחיות. לא לעשות כאילו

לפרוש כנפיים דקות
אל מול שמש זורחת
מעל טבע מתעורר
בתוך טיפות לחות של בוקר
ולעוף
פעם אחת, למעלה
בתאווה, בהתמסרות, באמונה
גם אם תהיה זו הזריחה היחידה שאראה
הבוקר היחיד שאזכה לו
הפעם היחידה שארגיש באמת
בחיים