אתה מתעלם ממני ואני ממך וזה סוג של הסכם בינינו על זה שככה
אנחנו "בסדר" עם הרבה מאוד מירכאות כי אנחנו ממש לא בסדר. אתה
פוחד ממני, ממה שאני אחשוב. פוחד מלראות אותי, להסתכל עליי,
כאילו הייתי מישהי שאתה אוהב, שאתה מתבייש להסתכל לה בעיניים,
לדבר איתה. הדברים הכי בסיסיים. ואני פוחדת ממך. פשוט פוחדת.
כשאתה איתי כביכול אתה מאיים עליי שאתה כאילו תהיה עם כולם
באותו הזמן והמקום ואני אישאר לבד, ואם אתה תהיה עם כולם אז
אני אהיה עם עצמי, מסיבה פשוטה, כי יש בינינו מעין הסכם לא
כתוב.
אני לא יודעת איך להסביר במיוחד... שאני לא מתקרבת אליך ואתה
לא מתקרב אליי. שאני לא מדברת איתך ואתה לא מדבר איתי. אתה לא
מתייחס אליי ואני לא מתייחסת אליך. וזה פשוט ככה.
אין מה לעשות בקשר לזה. כי זה ככה. ומאז שנפרדנו זה ככה וזה
תמיד יהיה ככה. וגם אין סיבה שזה ישתנה.
אתה לא תחזור לאהוב אותי או להתייחס אליי, לדבר אליי, להתקרב
אליי.
כי זה פשוט ככה. מין הסכם לא כתוב שאתה המצאת. שאתה חתמת עליו.
אני לא חתמתי. אני בספק אם בכלל ראיתי אותו. אבל הוא שם,
ההסכם.