"נו יעל את נכנסת? "
"לא יודעת איל. בכל זאת אנחנו לא יודעים מה יש כאן"
חוות מזור תמיד הייתה מקום מפחיד. הסתובבו שמועות מזוויעות על
אותה חווה הנמצאת במושב השקט והרגוע כביכול. השמועה הנוראית
ביותר הייתה שבתוך המבנה המתפרק שבעלי המקום מתעקשים להמשיך
ולקרוא לו "חווה", מצויים מאות קופים אשר מוחזקים בכלובים
ומחכים להשלח לחו"ל, שם יתעללו בהם בדרכים מגוונות. קראו לזה
"ניסויים". סיפורים מבעיתים על כוויות ואלקטרודות מחוברות לראש
היו רק חלק מסיפורי התושבים. אף אחד לא ממש נכנס לתוך ה"חווה".
לרוב איל ויעל היו שומעים מחבריהם הבוגרים על אנשים בחלוקים
לבנים שפוקדים את המקום ושיוצאים משם כשחלוקיהם הלבנים מלאים
בדם.
"מה אתם חבורה של מפגרים? לא עושים כאלה דברים לבעלי חיים.
בחיים לא שמעתי דבר כל כך מטומטם וחסר משמעות", אמר בושמיץ
כששמע שאיל ויעל מתכננים להכנס לחוות מזור.
בושמיץ היה רופא, כלומר, איש שהמקצוע שלו הוא לנחש למה לאנשים
כואב או משהו בסגנון. מהאנשים האלה שמבינים בערך כלום.
באורנית, המושב בו התגוררו איל ויעל, כל התושבים ששרדו לאחר
המלחמה האחרונה העריצו את בושמיץ. הוא היה עשיר, בעל נכסים,
ושמן.
"ילדים קטנים ומשועממים. מחפשים הרפתקאות כל היום." מילותיו של
בושמיץ חזרו במוחה של יעל בעוד היא נגררה אחר ידידה איל לעבר
המבנה המאיים. השעה הייתה בערך 4 בבוקר. היא העיפה מבט אחרון
בבתים ששכנו בקירבת החווה. פעם זו הייתה שכונה יפה של עשירים.
מה שטילים יכולים לעשות. טוב אין לה הרבה מה להפסיד.
איזור מגוריה הוכרז גם הוא כשטח צבאי סגור ואם לא תמות היום,
תמות מחר באיזה פיגוע ירי או משהו.
"אז את באה? ", שאל איל.
"ברור שאני באה. במילא אין שם שום דבר.


איל סובב את ידית הדלת החורקת. "פתוח, מוזר..." אמר.
שני החברים חייכו אחד אל השני ונכנסו.
איל האיר בפנסו את הקירות השוממים. "ממש מסריח פה. יש כאן ריח
של את יודעת מה". שניהם צחקו צחוק ילדותי.
הם המשיכו להסתובב בתוך המבנה עד שלפתע איל הרגיש יד על כתפו.
"הצילו!!!!" איל צרח בבהלה. יעל צווחה גם היא. היא האירה בפנסה
את הדמות המסתורית ותהתה מה תראה. זה בטח קוף ענק. הסיפורים
היו נכונים.
מסתבר שהסיפורים לא היו כל כך רחוקים מהמציאות. אולי לא קוף
ענק ומפחיד, אבל גם דמותו של בושמיץ המאיים הספיקה כדי להעביר
צמרמורת בגופה של יעל.
"בושמיץ! " היא צעקה. "זה רק אתה. חשבנו שזה באמת מישהו חשוב",
היא ניסתה להרגיע את עצמה. בושמיץ לעומתה לא נראה מרוצה.
הוא הרפה מאיל ודחף אותו לעברה של יעל.
"לכו מכאן ילדים. לכו עכשיו"
"אני לא חושב שאנחנו רוצים ללכת, בושמיץ" אמר איל. מה אתה בכלל
עושה פה?
"אם אתם לא תצאו מכאן תכף ומיד  סופכם יהיה רע ומר!!!" שאג
בושמיץ ופתח את מעילו. יעל הבחינה בכך שהוא לבש חלוק לבן. אל
צידו הפנימי של החלוק היו מחוברים מזרקים רבים.
"אני נותן לכם הזדמנות אחרונה. צאו עכשיו מהכניסה ולא אפגע
בכם".
"רוצי!!!" צעק איל בבהלה. שני הילדים רצו לתוך הבניין. הם רצו
מהר, מהר מאד, עד שהגיעו למקום שנראה כמו מרתף. היה שקט לרגע,
ופתאום נשמעו צווחות חלשות, ציוצים וקול שריטות ברזלים. איל,
שהיה בעל היוזמה מבין השניים, האיר בפנסו אל החלל הריק.


לעיני הילדים המפוחדים נתגלו מאות כלובים ובתוכם קופים. רובם
היו מכוסים בתחבושות. על חלק מהם נראו כוויות ואלקטרודות היו
מחוברת לחלקי גופם.
"זה.. זה נורא ואיום" אמרה יעל.
"לא יאמן" השלים אותה איל בלחישה.
החברים עמדו מספר רגעים ובהו בכלובים. פתאום נשמע קול הטחת לכי
כבד, כנראה ברזל, ולאחריה נשמעה צווחת קוף. "חה חה חה", צחק
בושמיץ הרשע. "באמת חשבתם שתוכלו להתחמק ממני. אני בניתי את
החווה הזאת ממזמן, שהמצב באורנית היה עוד בסדר. לפני שבכלל
חשבו על אפשרות שסוף העולם מגיע. גידלתי את הקופים האלה ושלחתי
אותם לכל העולם וקבלתי בעדם כסף לקנות נשק  שבעזרתו הייתי
אחראי על עשרות תקריות ירי והרג. הנאתי הסאדיסטית להתעלל בבעלי
חיים ללא שום מטרה הייתה לגיטימית, מכיוון שללקוחותי לא הפריע
אם הקופים פצועים , נכים או עיוורים. כך חייתי במשך זמן רב
ויכלתי לקחת חלק בהרג בני אדם ובהרס. אני הייתי אחד מהאחראים
להתקפה על אורנית. שנאתי את האנשים האלה שאמרו שאני שמן.
ועכשיו, גיליתם את סודי ואיאלץ... להפטר מכם"


הוא התקרב לעבר איל ויעל אך איל לא ויתר .
"אני מצטער  ד"ר בושמיץ. היום, בשם כל הקופים שסבלו בגללך אתה
תיענש". בושמיץ כנראה לא הבחין שהכפתור שאחראי על פתיחת
הכלובים היה ממש מאחורי שני החברים.
"לא לא לא אילי, אתה לא מבין. אל תלחץ על הכפתור. אתה יודע
מתוק, הקופים בכלל לא מרגישים כאב, אין להם תודעה או רגשות
בכלל".
"את זה אני מתכוון לברר ברגע זה", אמר איל בעודו מחזיק בידה של
יעל ומקרה אותה אליו.



הוא לחץ על הכפתור וכל הכלובים נפתחו. הקופים צווחו מאושר
והתקבצו בגוש אחד. לא עבר זמן רב והם החלו רודפים אחרי בושמיץ
שניסה לברוח מהחווה, עד שהשיגו אותו והתעללו בו עד מוות כוב
ומלא ייסורים.
איל  ויעל רצו ופתחו את דלתות החווה ואור מילא את המקום. הגיע
הבוקר.
הקופים צהלו ויצאו מהחווה בפעם הראשונה אל החופש.
"הו איל אתה גיבור!" אמרה יעל.
"אני לא גיבור. כולנו צריכים לפעול לטובת בעלי החיים שצריכים
את עזרתנו".
"כן אתה צודק איל", היא חייכה אליו כשבעיניה דמעות של אושר.




בערב התקבצו כל שרידי התושבים שבאורנית מסביב למדורה.
"עכשיו נספר לכם את הסיפור האמיתי על חוות מזור", אמר אסף.
כולם דיברו והשתתפו בדיון על הסיפור הנורא.
"אתם יודעים," אמר זקן אחד שישב בצד. "לפני כמה שנים, כל שבוע,
היו עומדים במקום שהייתה פעם צומת מזור מפגינים, שהיו מוחים על
פעילות החווה. רב האנשים חשבו שהם טועים ומדברים שטויות"
"עכשיו כולנו יודעים את האמת." אמר אסף וחייך ליעל. היא נישקה
אותו על לחיו.