אנחנו נפגשים פעם בשבוע. כולנו עסוקים, כולנו עדיין עובדים.
לכולנו יש פגישות, יש חיים. כולנו מנסים לפחות להמשיך לחיות,
למרות המצב, למרות השם. זה קשה לנו. שמעתם פעם על אסיר משוחרר
שקשה לו לקבל עבודה? שאנשים מסתכלים עליו ברחוב ובמכולת? אז
תנסו פעם להיכנס לסופרמרקט בתור דרקולה. אני הלכתי איתו פעם.
זה לא נעים.

יש לנו מרתף במרכז העולם שרשום על שם משרד עורכי-דין. אירוני,
לא? ועוד אנחנו הנבלים. אנחנו מגיעים לילה אחד בשבוע. כל אחד
מביא קצת כיבוד, ומדבר על השבוע שלו. וזה קשה, זה קשה לכולנו.
כשמחנכים אותך מגיל אפס להיות רשע מרושע, להפחיד או לטרוף או
להרוס, קשה להיגמל. זה תהליך ארוך ומייגע, עם הרבה כעס
וייסורים, והמון קריזים. וכשנבל, כל נבל, בייסורים, מה שהוא
באמת רוצה זה שגם אחרים יסבלו. כמה שיותר אחרים.
השטן פותח כל פגישה בשיר השבועי שלו. אתם מבינים, תוכנית
הגמילה של הקבוצה שלנו כוללת מיליון צעדים. לא צחוק. מאחר
ורובנו חיים לנצח, זה לא כל כך בעיה בשבילנו, אבל זה עדיין
קשה. השטן, לדוגמא, תקוע כבר המון-המון שנים בשלב 48391 -
לכתוב שיר קצר לא מרושע. כל שבוע הוא נופל בקטע הזה - תמיד
יוצאת לו איזה קללה או בדיחה גסה. והוא חייב להימנע מזה, כי
אצל נבלים כמונו, כל מילה קטנה עלולה להוביל לטבח המוני.
אחרי השטן עולים שאר הוותיקים - איש השד, המפלצת שגרה מתחת
למיטה, דרקולה, הנחש מגן עדן, וכן הלאה. "שלום, אני הצייד שירה
באימא של במבי, ואני לא הרגתי אף צבי כבר 56 שנים, 6 חודשים
ויומיים."
אחד אחרי השני הם מספרים כמה קשה להם ורע להם וכמה הם מתחרטים.
ואנחנו מחבקים אותם, חזק-חזק, שכל הרוע שנמצא בהם ייצא החוצה.
אנחנו שותים קפה ואוכלים בייגלך, ומקווים שמחר יהיה יותר טוב.

היו שנים שהגיעו אלינו גם בני אדם כמוכם. היטלר השתתף בכמה
פגישות, אבל אף אחד לא הבין את המבטא הכבד שלו. גם סטאלין היה,
ג'ק המרטש, יהודה איש-קריות. בכלל כל החברה שנשרפים לנצח
בגיהנום קופצים לומר שלום כל כמה שבועות.
פוליטיקאים ומנהיגים בכלל דופקים אצלנו נוכחות, חיים ומתים:
סאדאם חוסיין מגיע לפגישה כל שלושה שבועות בערך, אבל גם היו
נשיאים אמריקנים שהגיעו. וההוא שהמציא את הטלטאביז. והשניים
שהלחינו את המקרנה. אה, וגם ראיתי את בריטני ספירס, היא אפילו
חתמה לי על החזה.
וזה לא שהם חייבים לבוא - הם יודעים שאף אחד לא יעשה להם כלום.
אבל גם לנבלים יש מצפון. הוא אמנם לא חשוב לנו כמו שאר הדברים,
אבל לפעמים זה פשוט יותר מדי. אתה מרגיש שהכל מתמוטט, והרי אף
אחד לא יתמוך בנבל. אתה רואה את כל הסבל שגרמת אנשים, וזה נותן
הרגשה חמצמצה-מתוקה: מצד אחד אתה נבל ואתה שמח לראות שלפחות
אתה טוב במה שאתה עושה; מצד שני, אף אחד לא אהוב שזורקים עליו
אבנים באמצע הרחוב.

אחרי הפגישה שלנו אנחנו מחליפים שוב מספרי טלפון, כי כמעט כל
שבוע אנחנו נאלצים לעבור דירה. חלק מאתנו נפגש גם מחוץ לקבוצה,
לכוס בירה. ג'ק המרטש, נגיד, נורא אהב ללכת לכאלה 'מכוני
בריאות'. הוא והחברים הקתולים שלו יכלו לבלות שם ימים שלמים,
רק בלהסתכל - אבל עכשיו הוא כבר לא יכול - כי שלב 2 בתוכנית זה
להתרחק ממקום הרשע. בגלל זה השטן יכול לגור רק בותיקן,
בירושלים או במכה (וגם זה לא תמיד), ודרקולה חייב לשמור מרחק
של לפחות שתי מדינות מאנגליה, ושלוש מדינות מרומניה.

אבל האירוע המרכזי בחיי קבוצת התמיכה שלנו, כמו בכל קבוצת
תמיכה, הוא קבלת חברים חדשים. זה תמיד הכי כיף. כולנו עוברים
כל שבוע על העיתונים, לראות איזה סרטי אימה חדשים יצאו
לאקרנים, או אם יש חדשות על מנהיגים קיצוניים, ואז אנחנו
מנחשים את מי נראה בשבוע הבא. לפני שבועיים בערך עוסאמה הצטרף
לקבוצה. הוא בכלל בחור נורא נחמד ורגיש, והוא הביא לכולם
פיסטוקים וטלפונים לוויניים. הוא גם אומר לנו מראש איפה לא
להסתובב, כדי שלא יאשימו אותנו סתם. נורא קל להאשים נבלים.
לעיתים רחוקות מגיעים אלינו נבלים צעירים באמת. אני לא מדבר על
כאלה כמו ביל גייטס, שאחרי 'ווינדוס 95' הוא אפילו תורם לקבוצה
כסף. אני מדבר על צעירים ממש, בני שש-עשרה פלוס. נבלימים, ככה
קוראים להם - והם כאלה לפלפים שרק בוגדים בחברה שלהם או משקרים
להורים שלהם, וכבר הנפש שלהם מתמוטטת. אז כשכל הטיפולים
הארציים לא עוזרים להם, הם באים לקבוצה. אחד כזה - פעם בחודש,
ואז מתחיל הבלגאן.
הנחש קושר אותו לכיסא, בריטני שוטפת לו את המוח עם פופ הרסני,
ההוא האנגלי עושה לו תאטרון בובות של הטלטאביז, דרקולה מוצץ לו
חצי מהדם, המפלצת שגרה מתחת למיטה מפחידה אותו לאללה ובסוף ג'ק
מרטש לו את האמ-אמא. תמיד הם שואלים אותי, החבריה, תוך כדי,
"צ'מע, אלוהים, אתה לא בקטע של להצטרף?"
אבל אני רק מסתכל מהצד ומניד את הראש, כי אני, אני באמת מנסה
להיגמל.