חוויית חיים... לא נעימה.


טוב, אז שוב אני פה, בוהה בקירות, ומנסה להסתכל עליך אבל עיניך
אינן קבועות.
עוד פעם הגענו לאותו מבוא ללא מוצא - לאותה יציאה ללא דלת -
לאותו בכי ללא קול...
שוב הושטתי לך יד, והתעלמת... יותר קל להסתובב וללכת
צעדי ענק, מתרחקים לאיטם ליער האפל שנקרא - שקר.
שקר אחד גדול, ענק, שחור, דוחה... שקר.

נפלתי... אף אחד לא בא לעזרתי.
אבל אתה... אתה עמדת שם. בדיוק מולי. וצחקת... צחוק שעלה
מתוכך, שנהנה לצחוק... חיוך רשע, מלווה בכל כך הרבה שנאה
וגועל.

בגיל 3 - בכיתי ולא הרגעת אותי
בגיל 5 - נפלתי ולא הרמת אותי
בגיל 10 - נפצעתי ולא ריפאת אותי
בגיל 13 - בכיתי ולא שמעת אותי
ועכשיו... אני מתה... ואתה אפילו לא יודע.
מתה מולך, מתחת לרגליים שלך, מתחת לעיניים שלך.
ידיך בכלל לא מחפשות לנחם אותי, את בתך המתה.
היה שלום אבא יקר, חסר לב או רגש.
לב נעול ונצור בין חומות הגנה ובדידות.
היה שלום...
אבא?