[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איל אורגל
/
גדעון הנביא

יומיים לפני ליל הסדר מתקשרת אלי דודה שלי ואומרת לי שהיא
ובעלה טסים להונולולו, לעשות את הסדר עם המשפחה שלו. מאחר והיא
המשפחה היחידה שיש לי, ואני ממש לא מעוניין להתארח אצל משפחה
של חבר או משהו כזה, הסקתי שהפסח הזה אני לבד. גם סבבה.
  לבוש כמנהגי, ערכתי סדר פסח לתפארת; העוף המתובל והצימעס
המסורתיים פינו את מקומם לחומוס ובורקסים, ההגדה נשארה מנוילנת
בארון, את קורות עמנו קראתי בעיתון מלפני שבוע, וכוסו של אליהו
הנביא התחבאה עמוק בתוך ערימת הכלים שבכיור בתוך הקומפוט שנוצר
שם.
  הייתי שקוע במשהו שכבר קרה כשנשמעה דפיקה עייפה בדלת. פתאום
שמעתי גם קולות שירה שהדהדו בשכונה מכל כיוון. ניגשתי אל הדלת,
לוקח בורקס לדרך.
בצדה השני עמד איש מבוגר, זקן. הוא לבש סמרטוטים שכבר עבר זמנם
אפילו כסמרטוטים, החזיק מקל הליכה ביד שהיה בעצם סתם ענף של
עץ, נוד מים ומבט אופקי.
"כן, גבר, במה אפשר לעזור לך?" שאלתי אותו והמטרתי עליו כמה
שומשומים תוך כדי בלי כוונה.
הוא הריח כמו כבשה, ריח שהזכיר לי תמיד משום מה את סבא שלי,
שבכלל היה גר ברחובות.
"מה, אתה לא מזהה אותי?" הוא הופתע. ומשראה שאין לי שום מושג
מי הוא, הוא הרים את סנטרו ונתן חיוך קטן, הצביע עם האצבע על
הפרצוף, כאילו אני ביקורת דרכונים.
"אבא?"
"לא, אני לא אבא שלך!" הוא התעצבן, "אני אליהו."
"השרת מהספרייה?" שאלתי ולא הבנתי מה השרת של הספרייה הציבורית
עושה אצלי בבית באמצע הלילה.
"אליהו הנביא, אידיוט!" הוא הדגיש את פרטי הלבוש והסנדלים
התנ"כיות. והריח.
"זוז," הוא אמר בתשישות קרת רוח, "תן לי להיכנס, אני צריך לשבת
קצת." הוא דחף אותי פנימה ונכנס. הזכיר לי לרגע את בעל הדירה.

הוא התיישב על הכורסא.
התיישבתי על כיסא לידו, מכרסם את שארית הבורקס.
  הוא נאנח. לא היה קשה לראות כמה הוא עייף.
לא קניתי את הסיפור הזה שלו אבל ראיתי לו בעיניים שהוא תשוש,
נושא על כתפיו מעמסה כבדה. איש זקן היה הבחור הזה.
"אליהו, רוצה משהו לאכול?" שאלתי.
הוא סובב את ראשו אלי, ובעיניים חצי סגורות הנהן בבושה מסוימת.

ניגשתי למטבחון וזרקתי כמה בורקסים לטוסטר והתחלתי לחתוך ירקות
עם שמן זית וזעתר. מדי פעם הסתכלתי עליו. איך שהמדינה הזאת
מצליחה לדרדר אנשים למצב כזה, חשבתי לעצמי.
עד שחזרתי לסלון עם הצלחת הוא כבר הספיק להירדם. "הלו, גבר,"
ניערתי אותו מהנמנום שיאכל משהו.
הוא פתח את העיניים העצלות והסתכל ארוכות בצלחת.
"תאכל משהו," אמרתי לו.
"אבל זה חמץ," הוא מלמל, "ואנחנו בחג הפסח."
"נו, אז מה," אמרתי, "אל תדאג, אלוהים לא מסתכל מה יש לך בבטן.
הלב, זה מה שחשוב לו." לקחתי לו עגבנייה מהצלחת.
הוא הושיט יד ולקח מלפפון והסתכל מסביב, על הדירה, תוך שהוא
לועס בעדינות. "השתנה פה," הוא אמר.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי. פחדתי שהוא מהאלה שמתנחלים לך בתוך
הבית עד שבית המשפט קובע אחרת.
"אני אגיד לך מה הבעיה," הוא סיים את המלפפון החמוץ ובלע את כל
השאריות שייתכן ונשארו בפה, "אתם פשוט מתרבים מהר מדי, ואני רק
בנאדם אחד. זה לא כמו פעם, שכל שנה נוספו לי עוד כמה בתים
בודדים לבקר בהם. היום, כל הבניינים האלה, כל מיני גויים
מתפרעים ברחובות בזמן שאני מנסה להגיע למשפחה הבאה, מדרגות
ומדרגות... סלח לי, אך עדיין לא אמרת לי מהו שמך," הוא נזכר
פתאום לשאול, "אני זוכר, שנה שעברה לא גרת פה. היה פה זוג
קשישים, מכרים וותיקים."
"באמת גרו פה שני זקנים לפניי, מאיפה אתה יודע?"
"אני מבקר כאן כל שנה, אני מכיר הרבה. ובכן, התכבד אותי בידיעת
שמך?"
"אני גדעון, ואתה, איך קוראים לך?" שאלתי כששמתי לב שאני ממש
לא זוכר אם הוא אמר לי את זה כבר.
"אליהו?!" הוא ענה, מתפלא שאני שואל.
"אה, כן, וואלה, אליהו הנביא... וואלה."
"אתה יודע," הוא החל לספר בחיוך קטן של נוסטלגיה, "אני הכרתי
את גדעון. הוא היה איש של אמונה, איש שליו וטוב, אוה..."
"באמת, הכרת את דוד שלי?" קפצתי לו באמצע המשפט.
"לא על גדעון הזה אני מדבר, חמור," הוא שוב התעצבן עלי, "למרות
שגם את הדוד שלך הכרתי. קצת מסטול היה."
"כן," חייכתי גם אני לנוסטלגיה, "הוא היה אחלה בנאדם."
"תקשיב לי, גדעון," הוא קירב את פרצופו אלי ונהיה רציני מאוד,
"אני כבר איש מבוגר, הרבה מעבר לגיל הגמלאות המקובל. החלטתי
שהגיע הזמן לפרוש, לפנות את התפקיד למישהו אחר, מישהו צעיר
וחזק."
'ושלא מריח כמו כבשה,' חשבתי לעצמי.
הוא לא הבין למה אני מצחקק אבל הוא לא נתן לזה לעצור את הדיבור
שלו. "האם אתה, גדעון, מסכים ומוכן לקחת על עצמך את מצוות
ישראל?"
אני לא ידעתי בדיוק מה לענות, רק היום בצהריים שמעתי ראיון
ברדיו שדיברו שם על סינדרום ירושלים ועל סוף המילניום ואיך שזה
דפק אנשים לגמרי, ורציתי לזרז את העניינים כדי שהוא ילך, ושאני
אוכל לחזור לעיתון ולחומוס שלי. "בטח, למה לא," עניתי ולא
ידעתי בכלל למה אני מכניס את עצמי, "מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"כל שעלייך לעשות זה להחזיק את המקל ולהגיד: נביא אמת הנני
ובורא עולם הוא אדוני."
"וזהו?"
"וזהו," הוא השיב, כל כך קרוב להתעלף.
"ואז אתה תצא לי מהבית?"
"ואז אני אצא מן הבית ולעולם לא אשוב לכאן."
"יאללה, תביא את המקל," אמרתי לו ומאז אני מריח כמו כבשה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ברגע זה, 2376
יצירות ממתינות
לאישור. יכולות
הקריאה והריכוז
שלי נגמרו,
ואנשים שאני
עובד אתם עלולים
להיות בין אלו
שאמליץ עליהם.
שמי הוא ג'ק
באוור. אני עורך
בבמה חדשה. וזהו
היום הארוך
ביותר בחיי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/2/06 12:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל אורגל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה