ערוגת הפרחים שלי כל כך שברירית
ואולי לא היא השברירית כי אם אני.
אני הוא ששנים למדתי להיות לבד
התחלתי לגדל את הפרחים בערוגה.
ועכשיו מפחד שלא היו הם יותר.
ואולי בכל זאת גם ערוגת הפרחים שברירית
שברירית בגללי שברירית בלעדי.
איני יודע את התשובות
לומד אותם בדרך
מבקש אני לדעת את הכול, למרות המחיר
למרות הפחד שתמיד ישנו שאולי לא יהיו עוד.
ובחשכת הלילה בטרם עוצם אני את עיניי
מביט אני בערוגת הפרחים לומד אותם ומגן עליהם
כי הם עולמי
אך יודע שפרחים אינם עתידים להיות לנצח
לרגעים ספורים באים הם לעולם כדי להאיר את הרגע
ולאחריו לקמול ולהעלם כלעומת שבאו.
ופחד מכרסם בי שאולי היו כך פרחיי
שלא היו איתי לנצח, שתמיד אחפש אותם במקומות שאינם
שתמיד אפחד לאבד את שמצאתי ועבדתי בשבילי
ואין לי תשובה רק לקוות שאלמד אותם
ובהולכם ממני יעניקו לי זרעים לפרחים חדשים. |
