מטורף-בירה
קצף ורוק מכסים את שפתיו.
ממלמל משהו לא מובן ונופל מהספה.
מפיל אחריו מספר בקבוקים ריקים.
הוא לא זז נראה כאילו הוא מת.
אולי הוא באמת מת?
הלוואי והוא באמת היה מת?
אני מתקרב אליו ומביט בו דקה,
רואה את הגוף הגדול שלו עולה ויורד מנשימות
אני מתכופף ומרים אותו כאילו היה פצוע מלחמה
הוא כבד ואני מרגיש שאני עומד ליפול והוא עליי
אני מצליח להשכיב אותו חזרה על הספה.
אין טעם לנסות לשים אותו בחדר השינה
אמא לא אוהבת לראות שהוא ככה
הם יצעקו ויריבו והשכנים יתעוררו ובבוקר יתנו לי מבטי רחמים
אני שונא מבטים כאלה.
אני שונא שמביטים.
בסוף הכיתה בשולחן האחרון, בתור האמצעי שם לא נותנים מבטים שם
אפשר להתחבא בשקט ולצייר ציורים.
מיכל חושבת שאני מצייר יפה ולפעמים אני מצייר לה ציור ונותן לה
אותו במתנה.
בדרך כלל זו דמות מיתולוגית גדולה ושרירית שמצוירת בסגנון
יפני.
אני מקפיד לעשות לה שרירי בטן מפולסים וידיים עם שרירים וכמה
ורידים בולטים.
הייתי רוצה לחשוב שזה אני אבל זה לא.
תמיד בציורים שאני מצייר לה יש גם בחורה שלובשת שמלה ותמיד
יהיה לה שיער ארוך וחלק וחום כמו שיש לה, למיכל, ותמיד אני
כלומר, הגיבור, מציל אותה מצרה כלשהי. עכשיו אני עובד על ציור
בו היא עומדת ליפול לתוך לוע הר געש מבעבע והוא מציל אותה
ומחזיק אותה בשתי הידיים הגדולות שלו והעיניים שלה בורקות והיא
מחייכת חיוך קטן ואולי היא אפילו תיתן לו נשיקה, אבל את זה אני
כבר לא מצייר.

לפעמים אני מלווה את מיכל הביתה למרות שזה בכלל לא בדרך שלי
ואז אני ממשיך ללכת דרך השכונה החדשה שבונים וכל הבתים שם רק
חצי בנויים או בנויים אבל עדיין בצבע בטון ואולי בכוונה
משאירים אותם בצבע בטון כמו שפעם ראיתי כשנסענו עם אבא ואמא
לטיול ועברנו ליד כפר ערבי וכל הבתים היו אפורים ושאלתי את אבא
למה הם אפורים והוא אמר לי שכל הערבים לא צובעים את הבית
בכוונה כדי שיחשבו שאין להם כסף למרות שיש להם הרבה ושכל בית
שהם בונים הוא לפחות שלוש קומות.
אני חושב שחוץ מהטיול הזה לא עשינו עוד טיולים אולי עוד פעמיים
בערך כשנסענו לבקר את דודה מרים במטולה, אבל היא כבר לא גרה שם
היא עזבה את הארץ ועכשיו היא גרה בגרמניה ונשואה לגוי.

השידורים בטלוויזיה נגמרו ואחרי שיש את ה"תקווה" אני סוגר
אותה. אני לא יודע את כל המילים של התקווה ותמיד בטקסים בבית
ספר אני רק עושה עם השפתיים ומסתכל לראות שאף אחד לא רואה שאני
לא יודע. אבל אני תמיד אומר את המילים האחרונות "ציון ירושלים"
בקול רם כדי שאם מישהו שם לב שאני רק עשיתי עם השפתיים אז
שיחשוב שעשיתי את זה כי כואב לי הגרון אבל הנה לפחות אני שר את
החלק האחרון למרות הכל. אני לא יודע מה המילים האלה "נפש המיה"
שבתחילת השיר אומרות אבל אני אוהב להגיד אותן, אני לא יודע מה
הפירוש אבל כשאני אומר אותן אני מדמיין ציפור מתעוררת משינה
ועפה גבוה גבוה לתוך שמים כחולים.

אני מרים את הבקבוקים שזרוקים סביבו וזורק לפח, אני מנקה גם
קצת את השטיח מכל מיני פירורים גדולים וקליפות חומות של
בוטנים. הוא בטח יתעורר בצהריים ככה קצת לפני שאני אחזור מבית
הספר, כמו תמיד הוא יסתגר בחדר ויכתוב ובערב הוא ישאל אותי מה
שלומי ואיך היה בבית ספר ואם עשיתי שיעורים ואז הוא ינסה לראות
אם ציירתי ציור חדש בבלוק ציורים שהוא קנה לי. אני לא יודע למה
אבל הוא אוהב את הציורים שאני מצייר הוא ממש גאה בהם, פעם הוא
אפילו אמר לי שהוא ישתמש באחד מהם בתור עטיפה לאחד הספרים שהוא
יכתוב. אני דווקא לא ממש אוהב את הספרים שלו, אני לא ממש מבין
אותם אבל בעצם גם לא ניסיתי ממש להבין. אחר כך הוא יתיישב
ויראה איזה סרט ישן שעשו בשנות התשעים, אני לא מסוגל לשבת
אפילו דקה ולראות אותם, גם האיכות גרועה וגם אני לא מבין מה הם
מנסים להגיד בסרטים האלה, לפעמים הוא הולך איתי לסרטים ואני
תמיד בוחר את הסרט והוא עושה את עצמו כאילו הוא נהנה, למרות
שהוא לא כי הוא לא אוהב סרטים חדשים, במיוחד לא כאלה שהם בתלת
מימד, שהם הכי טובים לדעתי. לפחות במוזיקה הטעם שלו בסדר,
למעשה הוא לימד אותי על כל הלהקות הגדולות שהיו פעם, אפילו
לפני התקופה שלו, שהן הכי טובות לדעתי ואותם אני הכי אוהב
לשמוע למרות שאף אחד בכיתה שלי לא יודע מי הן כי כולם שומעים
רק דברים חדשים.

הוא לא כתב ספר כבר הרבה זמן והוא בעיקר יושב בבית ושותה ונראה
לי שאמא כבר התייאשה ממנו כי היא כבר אפילו לא צועקת עליו
כשהיא מגיעה הביתה, היא כמעט ולא מדברת איתו, רק מסתכלת עליו
ומרגישה עצובה, אבל רואים שהיא אוהבת אותו.
הם נשואים כבר הרבה שנים, אני לא יודע כמה בדיוק אבל אני יודע
שהם התחתנו חצי שנה לפני שנולדתי שזה  12 שנים והם עוד הכירו
הרבה לפני. הם הזוג היחיד שאני מכיר שעדיין נשוי חוץ מסבתא
גילה וסבא שימי אבל הם נפטרו אז הם לא נחשבים. אין בכיתה שלנו
הורים שהם נשואים, כולם גרושים או שמעולם לא התחתנו כי מי כבר
מתחתן היום. הרבה הורים חיים ביחד אבל הם לא נשואים. אני לא
יודע למה הם החליטו דווקא להתחתן, אולי כי בזמנם זה עוד עדיין
היה נהוג או משהו כזה.

אני הולך לסדר את התיק לבית ספר עכשיו, עוד מעט אמא תתעורר
ובדרך לעבודה היא תיקח אותי. לפעמים קשה לי לראות אותה ככה עם
מבט עייף, אבל היא יודעת שאני רואה את המבט הזה שלה אז היא
מחייכת והוא נעלם לחלוטין. אבא תמיד אמר שהחיוך שלה זה הדבר
הכי מדהים בה. הרבה זמן הוא לא אמר לה כלום.

בגלל שכרגע אבא רק עובד על איזה ספר שיצא בעתיד אמא עובדת עד
מאוחר, אבל תמיד היא דואגת להכין לי ארוחת צהריים ליום אחרי,
למרות שאמרתי לה שלא צריך ושאני יכול להכין לבד. אני יודע
להכין הרבה דברים כמו פסטה ואורז ותפוחי אדמה במיקרוגל ואפילו
מרק ירקות. אבל זה לא משנה לה, היא אומרת שהיא אוהבת לבשל
בשבילי את האוכל שלה ואני אוהב לאכול אותו, אמא היא בשלנית
אדירה, היא יודעת להכין הכל הכל אבל אני הכי אוהב את העוגות
שהיא עושה, במיוחד עוגת שוקולד  וגם עוגה כזו שנקראת קרמשניט,
שזה בצק עלים עם קרם מתוק וזה הדבר הכי טעים בעולם בערך.
נראה לי שאמא כבר התעוררה ועוד מעט אנחנו כבר צריכים לצאת
ואפילו לא סידרתי את התיק אז אני מפסיק כאן ומאחל לכולם בוקר
טוב, או כמו שאבא שלי אומר "בוקר טוף" אף פעם לא הבנתי למה הוא
מחליף את ה-ב' באות פ' והוא גם אומר את זה במבטא כזה שתמיד
מצחיק אותי, אבל בכל מקרה שיהיה לכולם בוקר טוף!