כשנולדתי, מסביבי בני-המשפחה צהלו, אבא שלי אמר לי באוזן:
"ברוך אבא לעולם הנפלא הזה, נס שלי", ועל זה גם בחר את השם
שלי, "ניסים", לפחות ככה אמר לי.
כשקצת גדלתי אמרו לי שלעולם הזה אין באמת ניסים, שהכל קשור
איכשהוא לאבולוציה ולטבע וכל מיני שטויות.

האמת, שאף פעם לא האמנתי להם, תמיד הרגשתי שמשהו קסום כאן בכל
זאת, שאיפהשהוא יושב שם איזה אלוהים, שיווה, אללה, מה שתרצו,
ויודע, אולי לא תמיד רואה, אולי לפעמים מעלים עין, אבל דואג...
לניסים האלה, שימשיכו להופיע... וגם לדברים רעים, שימשיכו
לעשות פה איזהשהוא איזון...

אני זוכר שהיה לי איזה רגע כזה בילדות, אני זוכר שישבתי על
הרצפה, ליד השולחן אוכל הערוך, אמא מכינה את האוכל לארוחה, אבא
קורא לכולם שיבואו, ואני... פשוט ישבתי שם ודיברתי, בהתחלה אל
עצמי, ואז ראיתי ג'וק קטן כזה, זוחל לו מהרצפה, ונדבק בקסם על
הקיר, הייתי כולי בהתפלאות, איזו תכונה נפלאה! איזו יכולת!
להדבק על הקיר!

הסתכלתי על לוק (אז כבר החלטתי שקוראים לו לוק, כי זה דומה קצת
לג'וק) עולה כך על הקיר ולפתע נעצר מול עיניי, התקרבתי עוד
קצת, וגיליתי עולם ומלואו! את החלקים הקטנים שיש לו על הזנב,
ואת הראש המצחיק שיש לו מקדימה, את מחושיו הארוכים והיפהפיים
שמגששים להם על הקיר, מחפשים את מקום המפלט הבא... לוק, אז
הבנתי, הוא תופעה יחידה! שלעולם לא תחזור על עצמה! לוק, הוא
נפש, נשמה, חיה, בעל-חיים, בדיוק כמוני! בדיוק כמו אבא, יכול
בעצם להיות שאז כבר היה אבא...

אבא המשיך למשוך את האחים הגדולים שלי, שלומי ועומר, ואת אחותי
הגדולה, מירי, ואני עדיין הייתי שקוע בו, נדהם, ניסיתי לדבר
איתו קצת, נדמה היה לי כאילו הוא נע לפי מה שאני אומר, כאילו
לפתע הבין שאני אחד מהטובים, מאלה שלא ירוצו לספריי, מאלה שלא
יעברו לידו ויגידו "איכככ", רק כי הוא יותר קטן, ויותר כהה,
ולא יודע לדבר בשפה שלנו...

באותו רגע החלטתי, אני הולך לגדל את לוק, אני לא רוצה שאף אחד
יפגע בו, בדיוק כמו כלב עזוב או יונה פצועה, אני הולך לעשות
ללוק קצת טוב, להאכיל אותו קצת, ולדאוג שימשיך במסעו קצת יותר
שבע והרבה יותר שמח...

שמתי קופסא ענקית מתחת לרגליים שלו והוא החליט לסמוך עליי
ולהכנס אליה... שמתי אותו מתחת למיטה שלי, והלכתי לעומר...
עומר, עד היום תמיד שם בשבילי, היה תקופות שהוא עצבן אותי יותר
מאשר היום אבל הוא סך הכל בחור טוב, ואח כזה שעונה על שאלות...

שאלתי את עומר מה ג'וקים אוכלים, אז הוא אמר: "ג'וקים...
ג'וקים... ג'וקים אוכלים גזר", ככה הוא אמר את זה!, אני כמובן
הלכתי לשטוף גזר והבאתי מיד ללוק, אבל כשגדלתי עוד טיפה והבנתי
שג'וקים לא כזה אוהבים גזר אמרתי לחברה שלו בטלפון שהוא עם
איזה מישהי בחדר... זה היה מצחיק... חטפתי מכות... אבל זה היה
מצחיק...

אחרי שסיימתי לאכול, ואחרי שהכריחו אותי להמשיך לשבת ולחכות עד
ש כ ו ל ם  מ ס י י מ י ם  ל א כ ו ו ו ל... הלכתי לחדר
ושיחררתי את לוק שישכב קצת על הרצפה אחרי האוכל, שינוח...
אז לוק ישב ככה וחשב, ואני ישבתי לידו וחשבתי, ואז שנינו
נשכבנו... ודיברנו, על העולם, ועל חתולים, ועל כל מיני דברים
אחרים...

זה היה באותו רגע שאמא שלי נכנסה לחדר ורצחה את לוק, עם ספריי,
בדיוק כמו שהנאצים ריססו את ההורים של סבתא וכמעט את סבתא,
ככה! בלי רגש! הרגה בדם קר את החבר החדש שלי... זבל בן-אדם,
זבל כל בני-האדם!
מה לוק עשה לה, מה? ואני הסתכלתי עליה, עם דמעות בעיניים ככה
מתחילות להן להיוולד, ומה היא עשתה? אמרה "איייכככ"! זה מה
שהיא אמרה! איכ! קוס אמא שלה!

גדלתי עוד הרבה מאז... והבנתי המון דברים, המון... באמת... אבל
עדיין לא הבנתי משהו אחד
למה אמא הרגה אותו - כשקצת גדלתי וסיפרתי לה שאני עדיין כועס
עליה! היא התפלאה נורא, ואמרה: "אבל זה ג'וק! הם מגעילים!" -
אז סיפרתי לה את מה שלוק סיפר לי... שבני-אדם, לא מבינים, לא
משנה כמה שהם ירצו, הם פשוט לא מבינים מהי אהבה, ולא יודעים
איך לקבל את מה שלא מדבר בשפתנו, ורוצחים באופן שיטתי את מה
שאפשר להרוויח ממנו - כולל בני-אדם, והם לומדים, כמו כלבים,
בהתנייה, שג'וק צריך להרוג... וככה סתם, נשמה, נגמרת לה,
מסיימת קריירה, כי אמא, גם כשהייתה ילדה קטנה וגם כשגדלה, ראתה
את אמא שלה הורגת את סבא של סבא של סבא של סבא של סבא של
לוק... ככה סתם, וגם הוסיפה: "איכס" בסוף!