בעיתון הגיאוגרפי  
אני קוראת על אינדיאנים
שמשאירים קו סיום לא גמור
על ציורי הכדים
כדי לתת  לרוחות לחדור.

בחלום של אותו לילה
אני עומדת בצומת של מגרש חנייה דחוס
מנסה לשחזר את כוון כניסתי ותנועותיי
כדי למצוא את המכונית שלי -
במקום הסיום.

אצל השכנים
נשמעים סולמות כל הבוקר
הילד מתאמן לקראת השיעור,
כשלפתע הוא  עוצר בבהלה -
ובאוזניי ממשיך להתנגן תו הסיום החסר ולא מרפה.

שני אנשים
מגיעים ומציעים לי פיגומים
כדי לסיים את הבנייה -

ואני דוחה הכול
כדי שאוכל עוד לשמור אצלי
 את ערמת הרוחות  הטובות
             שהצטברה בזרועותיי.