הסתיו הזה
כבר מתישב בתוכה,
וממלא את אבריה הכבדים
כמו פסלה של דמטר הסטואית.

היא מקיפה עצמה בזרדים
ומרפדת בלי הפסק
את הקן שהיה -

שיחבק אותה
בזרועות של אמא
גדולה, יתן לה מחסה
ותקוה לפריחה חדשה באביב.

אבל, אותה שנה, כששב הזמן ממסעותיו
התרוצצו אצלה האישונים עמוק בתוך חורי העיניים בתנועות חדות
ועצבניות של עוף זהיר.

מאז היא ממשיכה לטפס על גחונה
לחפש את האשליות
ויודעת -
שפחד הגבהים
לא בא מחרדת הנפילה
אלא, מהחלל הריק והצלול
המתגלה שם
למעלה.