היא הלכה במעלה הרחוב עם האוזניות נעוצות על אוזניה כזוג
אוזניים המסננות כל דבר שלא נראה להן.
הקשיבה למוסיקת חורף, בערפל המדוכדך, בצינה הקרירה, כשכוסתה
בגופיה קטנה וורודה וצמרמורות ליוו אותה עד התחנה הבאה.
הרוח הדפה בזכוכיות עיניה השבריריות וסדקה אותן, ודמעה החלה
זולגת.
היא לא טרחה לנגב אותה, היא ידעה שיבואו אחרות, היא ידעה שאם
הראשונה כבר זלגה לה, הגורל קבוע מראש והן לא יפסיקו בקרוב.
ובעצם מה זה משנה עוד כמה טיפות, הרי העור שלה רגיל. והנה החל
מטפטף לו גשם.
היא כבר לא חושבת, הן פשוט שם, זורמות להן במורד לחיה החיוורת,
לעיתים פוגשות בשפתיה האדומות ומייד בלשונה שמתעקשת לטעום את
המליחות הנוראית. בדרך כלל מגיעות גם לצוואר ומשאירות מאחוריהן
פנים לחות שמחכות להתייבש על ידי הרוח, גם כשהיא לא בנמצא.
משב של קור.
היא לא חושבת, היא הפסיקה לחשוב, רע לה גם בלי זה.
היא לא צריכה להיזכר.
לא צריכה להזכר בריב עם ההורים או עם החברה, במצב הלימודי
הרעוע.
היא לא צריכה לשקוע בנוסטלגיה של אהבה עמוקה ובלתי ממומשת
שהסתיימה באקט של טיפשות. או באהבה חד צדדית וקשה, וכל כך
כואבת.
או באהבה המרפאת שבאה אחרי זה, שגמרה לה להרגיש, להרגיש טוב,
שוב.
גם זו האחרונה הסתיימה, כמובן. האהבה עדיין ישנה, והיא אפילו
לא חד צדדית. היא גם התממשה באופן מסוים, אבל האופן הזה כבר
בלתי אפשרי, לפחות בשבילו.
היא לא צריכה לחשוב על המסע לפולין שלא מזמן נגמר והיה מלא
בעצב, בפיקחון לעולם הנורא ולחוזק הנפשי שכבר לא בנמצא אצלה,
החוזק הזה שכל הכמויות הבלתי נגמרות שלו התנדפו להם עם השנים.
היא לא צריכה לנבור במסקנותיה הקיומיות, במצב הקיומי שלה ושל
כל בן אדם, על העולם הנורא, הרוע, האכזריות, הפסימיות, חוסר
התקווה.
היא לא צריכה להיזכר בעצמה, באופטימיות בלתי הנלאית, בחיוביות
שאפיינה אותה, באושר שאפף אותה, בשמחה שהייתה פעם סמל ההיכר
שלה, באהבה שלא שחכה אצלה אף לרגע.
היא לא צריכה להיכנס עכשיו לכל הילדות העשוקה והחיבוקים שהיא
כל כך הייתה צריכה ואף פעם לא קיבלה.
היא לא צריכה לחשוב על השנאה שמתגברת בה עם כל יום שעובר, אל
כמעט כל בן אדם שהיא מכירה.
היא לא צריכה.
היא רק בוכה.
היא יודעת את כל הדברים האלו.
כשהיא חושבת עליהם או נזכרת בהם, כשהיא כותבת עליהם, היא לא
בוכה בד"כ.
אבל כשהיא שומעת סיפור שלא קשור אליה, מנותק ממנה, כשרק פסיק
או איזה סוגריים מזכירים לה את מצבה - הן מתחילות לזרום ולפמפם
את ליבה המנוכר.
כשהרוח מצליפה בחוזקה בעיניה הכה מורגלות למצב הזה של הגשם, כל
כך רגילות שאין אפילו מאמץ למנוע את זה, אז הן מתחילות לזרום
ולהתנקש בכל דבר שלו וטוב שכביכול קרה לאחרונה, מאז הגשם
האחרון.
כשהיא חשה כאב, כאב פיזי.
תנודות וזרמים מוזרמים ומתניעים קצת את עיניה, רק דמעה אחת של
כאב פיזי פותחת את הברז והרי ידוע שכבר אי אפשר לסגור אותו.
הכול מתפרץ, בלי לחשוב. עם לדעת.
כשהיא שומעת שיר, לחן, מנגינה, מילים.
הבנה, הזדהות.
עצב.
והיא הולכת, בוכה... |