המלים הראשונות תמיד קשות. אחר כך יותר קל. לפחות לשאר האנשים
בעולם.

זהו הסיפור הראשון שכתבתי מעודי. כמובן שאין לי מושג על מה הוא
יהיה. אני שונא לתכנן מראש. עד שהעלילה תבשיל, אני משחית פה
מילים על תהליך הכתיבה, אבל לפחות איני יוצא דופן. שמתי לב
שבזמן האחרון הרבה בעלי טורים בעיתון נוקטים בגישת ה-"בוא
נקדיש 200-300 מילים לתיאור המצוקות הרבות סביב הצורך להגיש את
הטור בזמן". יש אף כאלה שמקדישים את הטור כולו לייסוריהם הרבים
בכתיבת הטור השבועי. אני מתכונן ללכת עם הזרם ולהקדיש עוד 100
מילים לנושא זה, בנוסף על 100 המילים (בדיוק) שכתבתי עד כה
במאמצים מרובים.

התחייבתי לכתוב סיפור מצחיק. האמת היא שזה די מצחיק שהתחייבתי
לכתוב סיפור מצחיק, כי ברגע שאני מתחיל להכות במקשים, אני נעשה
מה זה רציני. אני מודע, למשל, לכוחה של המילה הכתובה, לנצחיותה
(היחסית), למשמעות של כל מילה ומילה בטקסט, בפרט בסיפור ראשון.
כשאהיה סופר מפורסם ומוערך (לאחר מותי כמובן), כל מיני חוקרים
משועממים יגבבו תילי תילים של משמעויות המסתתרות, אך מבקשות
לצאת, מסיפור זה. החוקרים בוודאי לא יאהבו את דעתי עליהם. מצד
שני, כאמור, אני אהיה כבר מת, כך שלא ממש אכפת לי.

עד כאן עוד 100 מילים על תהליך הכתיבה (כולל,דרך אגב, המשפט
האחרון, וגם מלים אלה המופיעות בסוגריים).

טוב, אז רציתי לספר על עלוהים, שזה אלוהים של האתאיסטים.
עלוהים באמת שונה מאלוהים. אין לו זקן לבן ארוך, הוא לא ארך
אפיים וגם לא מהיר חימה. לעלוהים יש שפם כמו של פרדי מרקיורי,
אף כמו של פרדי מרקיורי והוא גם די נוח לבריות (כן, ממש כמו
פרדי מרקיורי). עלוהים הזה חי חיים חסרי דאגות, חסרי אחריות
ובעיקר חיים חסרי מאמינים. למרות שהוא אלוהים של האתאיסטים, הם
לא ממש מאמינים בו - הם הרי אתאיסטים.

כשאלוהים ועלוהים היו צעירים (כן, כולנו היינו פעם צעירים
יותר), הם היו חברים טובים. הם העתיקו במבחנים זה מזה, רבו על
אותן הבחורות, עשו שטויות, ובסך הכל - כמו שנהוג לומר על
צעירים שנהרגו - אהבו את החיים. אחר כך הדברים השתבשו. אלוהים
חזר בתשובה, עלוהים נסע למזרח וחווה חוויות רוחניות והשניים,
איך לומר זאת בעדינות, כבר לא סבלו זה את זה.

מאז עברו הרבה שנים, אלוהים התבסס, צבר מאמינים, זכה לכבוד
מיוחד בקרב אוהדי הספורט (יש אלוהים!), ובכלל, ניתן לומר שממש
זכה למעמד של אל. לעומת זאת עלוהים נתקע חזק עם חבורת שמאלנים
עגולי משקפיים, שמתווכחים עד היום אם חוסר אמונה הוא גם סוג של
אמונה וכיוצא באלה שאר מיני ויכוחים חרטוטיים. בקיצור, עלוהים
לא ממש המריא, בניגוד לאלוהים שהמריא גם המריא.

סיפורנו מקבל תפנית מפתיעה, כאשר יום אחד, אלוהים מחליט להתגבר
על משקעי העבר (בכל זאת, אל רחום וחנון), וקופץ לביקור אצל
עלוהים. השיחה קולחת, האלכוהול זורם, וכשאלוהים קם בבוקר, הוא
מוצא את עצמו במיטה לא מוכרת, בלי זקן (אבל עם שפם), וגם האף
שלו נראה מוזר. אלוהים, שהוא גם די חכם, מבין מייד מה קרה.
באופן מפתיע, אלוהים מחליט ללכת עם זה. שנים שהוא בפסגה, שנים
שהאתגרים הם כבר לא משהו. פעם עוד טרח לדבר עם בני האדם. היום
כבר אין לו כוח לזה. אולי באמת עלוהים יזרים דם חדש לתפקיד.

וכך היה. מבלי לספר לאף אחד התחלפו אלוהים ועלוהים בתפקידים,
וכך הם חיים באושר (ובעושר) עד עצם היום הזה, ועד בכלל.
ואנחנו? מי שואל אותנו בכלל איך אנחנו חיים? האושר רחוק מאתנו,
העושר נמצא אצל אחדים מאתנו (לא להסתכל עלי), ואנחנו ממשיכים
להאמין. מי באלוהים, ומי בעלוהים. או להיפך. העיקר שיש אלוהים
(ועלוהים).