יום שבת הוא יום נהדר. יקיצה טבעית. מדשדש לי לשירותים. אמנם
גרב שמאל נרטבת כשאני דורך בתוך שלולית קטנה שנותרה ממקלחת
אתמול, אבל חוץ מזה כל הסימנים מראים על יום מוצלח המחכה בפתח.
האמת היא שהיו לי מלא תכניות, אבל כרגע אני לא זוכר אף תכנית
באופן מיוחד.

הרחוב שקט עכשיו. אני מתבונן מלמעלה ומנסה להתרכז בדממה
היחסית. משום מקום מופיעה מועקה קלה ונכנסת פנימה מבלי לברך
לשלום. עכשיו אני ממש חייב למצוא תכנית לנצל את היום הנהדר
הזה.

בדרך לים אני נעצר במכולת וקונה לי שוקו ולחמנייה. ממש קייטנה
פה. בעצם, קייטנה בשבילי היא בעיקר סבל. לקום מוקדם, לבלות את
היום עם ילדים לא מוכרים, לרדת בזמן מההסעה. "אבא, אני לא רוצה
ללכת לקייטנה מחר". "אבל כיף בקייטנה, חמודי", אני נענה. כבר
אז ידעתי להריח שקרים לבנים מקילומטרים. אבל מה יכולתי לעשות,
הקייטנה המזורגגת הזאת הייתה הרבה יותר חזקה ממני.

אני מתיישב בזהירות בחול. כבר יצא לי לשבת על חתיכת זכוכית
שבורה. הטלפון הנייד מצלצל. זאת המנגינה שלה, אז אני נותן לה
לחכות קצת. היא כל כך מתוקה בטלפון, ואני מחליט לשנות את כל
תוכניותי להיום רק למענה. אני מקווה שהיא מעריכה את זה. ליתר
בטחון, אני אומר לה: "תדעי לך שהיו לי המון תכניות, אבל
בשבילך...", היא נוחרת בבוז מעברו השני של הקו. אין מה לעשות,
היא כבר מכירה אותי יותר מדי טוב.

אנחנו מתיישבים בשולחן פינתי ומסלסלים טבעות עשן. "ידעת
שתינוקות יפניים נולדים עם כתם לידה כחול באזור עצם הזנב?",
אני מפגין את ידיעותי בטריויה. "ידעת", היא מתחילה ומפסיקה
ומיד. "ידעת שאתה חמוד?", היא אומרת. אני שונא שאומרים לי שאני
חמוד. מייד אני מרגיש כמו ילד קטן. "גם את לא רעה", אני עונה.
"ידעת שלילדים עם חורים בשיניים יש אוצר מלים גדול יותר?", אני
ממשיך בשלי. "ידעת שאתה מדבר כל הזמן על ילדים? יש משהו שאתה
מנסה לרמוז לי, מתוק?". פשוט יש לה את זה. שנונה, נראית מצוין,
יודעת בדיוק מה שהיא רוצה. מה היא עושה עם אחד כמוני, רק
אלוהים יודע, ובטח גם לו יש כמה תהיות. בכל מקרה, עכשיו אנחנו
מחליפים נוזלים במסעדה, ומתעלמים ממבטי המשטמה מסביב. "אצלי או
אצלך?", אני לוחש. שנינו יודעים את התשובה. כף רגלה לא תדרוך
בדיר החזירים הקטן בו אני גר. אנחנו משלמים ואני הולך לתת לה
סיבה אחת טובה לא לזרוק אותי.

אני קם מעליה ומפנה לה את הגב. בשעה האחרונה עבדתי קשה וכולנו
פה מלאי סיפוק. בחוץ כבר מחשיך, ואני מדחיק את יום המחרת. ממש
"Carpe Diem", לחיות את הרגע. הנה דוגמא מצוינת לאופן המסודר
בו אני רוכש השכלה. כמו כולם צירפתי את הביטוי הזה לאוצר
המילים שלי בעקבות הסרט "Dead Poets Society" (או בתרגום
לעברית "ללכת שבי אחריו"). רובין ויליאמס הוא חתיכת... תמיד עם
החיוך הזה והעיניים הכאילו נבונות והכריזמה והאמפטיה המהולה
בהומור ואולי קצת כאב. בא לי להקיא, לפחות מטאפורית. אני מדדה
עם המחשבות לשירותים, מרים את מכסה האסלה ומתרוקן בתחושת תודה
עצומה. סוד ההתאפקות הגדול. ככל שתחכה יותר, כך גופך יודה לך
יותר. אין כמו ריצה עצבנית לשירותים, או טוב מזה, ריצה עצבנית
ברגליים צמודות כאשר אין שירותים באופק, או הכי טוב, ריצה
עצבנית ברגליים צמודות לשירותים במטוס כדי לגלות שאתה החמישי
בתור וכולם לפניך לוקחים את הזמן. התחושה שאתה עומד פשוט
להתפוצץ, והתחושה אחר כך כשהתא מתפנה, והתחושה בסוף כשאתה
אחרי. נראה לי שאפשר להגיע להארה מדבר כזה.

אני מתיישב בסלון החשוך ובוהה בטלויזיה בלי קול. אפשר לדמיין
את הדיאלוגים ולהמציא לעצמי סיפור קטן. וודי אלן עשה מזה סרט.
"?What's Up, Tiger Lily" היה מותחן יפני עד שוודי אלן הגיע,
החליף את פס הקול והפך את הסרט לקומדיה מדובבת לאנגלית. הנה
גאון בפעולה. אני הייתי מסתפק בפעולה, כלשהי. משהו משמעותי
לעשות. לעשות משהו. מחשבות והזיות הם לא סוג של עשיה, לא משנה
כמה זמן אני משקיע בזה. פשוט לקום ולפעול. אני שומע רעשים מחדר
השינה. היא תיכף תתעורר.  אני מחליט לפעול. בעצם, אני קצת עיף
עכשיו. היא ממש תשמח להתכרבל אתי עוד קצת, אפילו שכפות הרגליים
שלי קפואות עכשיו.