יקירתי,

אני יודע שעמדתי בתוקף על כך שלא נדבר לאחר הפרידה. חשבתי שזהו
הפיתרון הטוב ביותר לריפוי ליבי השבור. אחרי הכל, התאוששות
מפגיעה מטווח אפס היא לא דבר שניתן להתרומם ממנו בקלות.

מאחר וידעתי כי הצדק עמי וכי התנהגותך לא ראויה למחילה, הבטחתי
לעצמי להתרחק ולפתוח במרדף אחר השמש ביציאה למסע מיפוי יבשות
חדשות שיתנהל רחוק, רחוק ככל האפשר ממך -
רציתי לעשות כל דבר שיביא לריפוי וחיסון מפני היכולת הזו
להיפגע. רציתי ללמוד כיצד למנוע מאנשים להתקרב קרוב כול כך כדי
שידעו בדיוק היכן לנעוץ את להב הסכין...

מצחיק, אבל ככך שמסעי נמשך וככל שהפער בינינו גדל, הרגשתי כיצד
אני חוזר אליך. מצאתי עצמי חוזר וניצב בפני אותן סיטואציות
שעמדנו שנינו. אותן התנגשויות שבסופו של דבר הפרידו בינינו -
אותם ויכוחים מטופשים, אותן התעקשויות, אותן תוצאות... מצאתי
שאני מצוי באותה מערכת יחסים כל הזמן, רק עם וריאציה של
סיטואציות ושל בנות זוג (אחרי הכול הטעם שלי לא השתנה).

עד לא מזמן חשבתי שאין כל אפשרות כי האשם הוא בי, אחרי הכל
פעלתי בהיגיון ותוך רציונאליות ברורה... גם לא הייתי היחיד
שחשב כך, חברי לדרך עודדו אותו ואמרו לי כי רוח הצדק שורה
עמי...
אגב, הרכב חברי השתנה לבלי הכר מאז הכרת אותי. מסתבר שלא נותר
ולו אחד מהחבר'ה שהכרת. את כולם זנחתי לצד הדרך באמתלה זו או
אחרת, וכן, גם כאן חשבתי שהצדק עמי...

עובדות אלה הכריחו אותי לתהות ולהתחיל להאמין שייתכן והבעיה
טמונה בי. התחלתי להבין שיכול להיות שעד עתה סירבתי להסתכל
לאמת בעיניים ולתלות את האשמה באחרים ולא בי. יכול להיות כי
אימצתי התנהגויות שנשבעתי לא לאמץ? יכול להיות שאני אבא שלי
בגרסא אחרת? יכול להיות שההתנהגויות המוזרות שלי במצבים
מסוימים הם השתקפות פחות קיצונית של הריבים של אבא ואמא שלי?
אנא, אמרי לי שאני טועה. אחרת אאלץ להכיר בעובדה שכל ניסיון
ליצור מערכת יחסים נדון לכישלון חרוץ. בבקשה...

ההכרה בבעייתיות החלה מחלחלת וגורמת לי לעצב רב. הרי משאת חיי
היא למצוא חברה שתהיה ידידת נפש, שאהבת אמת תשרור בינינו
ושנשלים אחד את השני בכול ההיבטים. אך אם גורלי נחרץ כבר
מלכתחילה, מה הטעם במסע חיפושים?
מעבר לכך, היכול להיות כי העובדה ש"מנגנוני הסינון" שלי פועלים
שעות נוספות היא ניסיון של התת מודע שלי להגן עלי מפני עוד
מערכת יחסים שתתנהל כמו מערכת היחסים של הורי? האם ההגנה כה
רבה עד שהיא לא מאפשרת לי לפתח רגשות כלפי מישהי? האם הגנה זו
היא שמותירה אותי בסופו של דבר לבד?

יכול להיות שאמת גדולה טמונה בדבר, אך את יודעת שמעולם לא
הייתי מסוג האנשים שמרים ידיו אל מול בשורה רעה ומקבל אותה
בהכנעה. הרי לחם חוקי הוא לעולם לא לקבל את התפיסה הדוגמאטית.
ולכן, אני פונה אליך בקריאה נרגשת ומתחנן על נפשי:

עיזרי לי בבקשה להתמודד עם השדים הללו, עיזרי לי בבקשה להבין
היכן טעיתי, מה עשיתי ולמה נתתי לספינתנו להפליג הישר אל
השרטון שהוביל לשקיעתה. למה הלכת, למה התייאשת,למה הותרת אותי
מתבוסס בדמי. למה לא הוכחת אותי כשאמרתי לך שזה נגמר, למה לא
התעקשת... מתי התעייפת, מתי הבנת שאני לא האחד, מתי הבנת שיש
בי יצר הרס עצמי. מתי הבנת שחברות איתי היא לא החלטה נבונה...


כפי שאת רואה מצבי הנפשי רעוע קצת כרגע, המחשבות מטרידות
וטורפות את שנתי. אבל אל תתני לפרט שולי זה להבהילך. הרי את
יודעת שאני נמנה עם "המתלבטים"/"המנתחים" שעוסקים שעות נוספות
בתהיות :"מה היה קורה לו הייתי עושה כך או אחרת".
כאמור, יש לי הרבה על מה לחשוב, אבל ניסיון העבר מלמד כי מכול
מחשבותיי השכלתי וכי יצאתי מחוזק. ברור לי שבשלב זה או אחר
אמצא נקודת אחיזה שבסופו של דבר תסייע להתרומם מהקרקע. בינתיים
אני זוחל על הרצפה כעיוור, מושיט ידי אל-על ומחפש אחר משען.

אני מקווה כי זו תהיה את...

שלך,
אני.