אחרי השריפה הגדולה,

התחשק לי להביט בתמונות...

התחלתי להזכר אט אט,

באלו שעלו חיש בלהבות.



שוב לא אוכל להביט באלבומים,

שוב לא אוכל להקשיב לצלילים

בקלטת היחידה שנותרה עם קולך,

אך בדמיוני אוכל לשחזר קטעים.



כמהתי לקרוא מכתביך,

שנטרפו באש השורפת,

את עצמי אני מוצאת,

יושבת ועליך חושבת.



שוב לא אוכל לראות את המילים,

שוב לא אוכל לעלעל בעיתונים

בהן ידיעות משמחות ועצובות,

על כל מיני מקרים וארועים.



חשבתי על המירוץ הראשון,

בו מדליה קיבלתי,

עשרות שנים לא העלה כל זכר,

אך היום הוא נראה כה קריטי.



שוב לא אוכל להחזיק מסמכים,

שוב לא אוכל לפתוח יומנים,

בהם עולם, ודברים שעשיתי,

במשך עשרות שנים.



אך נותר לסכם את השנים עד כה,

בדיוק כמו השנים שעוד יעברו,

בתום כל אלה מצפה המוות,

ובסופו גם אותי יקברו.



שוב לא אוכל להביט באנשים,

שוב לא אוכל להקשיב לחיים,

דומיה תעטוף אז את כל כולי,

אך בדמיוני אוכל לשחזר קטעים.



לא צריכה פרחים,

וגם לא תעודות,

רוצה להיות אני,

להשאר עם זכרונות.