"שלום לך, אני ניר". הוא אומר. הוא לוחץ את ידי שנרטבה מהגשם,
ואני חוששת מכך שיחשוב שאני מזיעה בידיים. תוך כדי תהייה, אני
מוצאת את עצמי מועדת על המדרגה בכניסה לבית הקפה. אני שונאת
פגישות ראשונות. תמיד שום דבר לא הולך לי בהן. אמא שלי אומרת
שאני לא מצליחה לשווק את עצמי כמו שצריך. אני פשוט לא מצליחה
לגרום לאף אחד לרצות לראות אותי שוב. כדאי שאפסיק להתעלם
מהמציאות. כנראה אני פשוט לא שווה יותר מדי... הרבה מדי זמן
אני לבד. נמאס לי כבר לראות רק את עצמי במראה בכל לילה לפני
השינה. אני צריכה גבר, שיאהב אותי, שיחבק אותי, שיקשיב לי,
שיתעניין בי. כמו בסרטים, כמו שהיה בקשר האחרון שלי לפני...
חמש שנים. אולי מאז איבדתי את זה. את היכולת להיות נאהבת. אולי
אין מה לאהוב בי. אולי לעולם לא אמצא אהבה. "אני מציעה
שניכנס", אני אומרת.

אני יודע בדיוק איך תיראה הבחורה הבאה שאני מכניס למיטה שלי.
אני יודע גם איך היא תישמע, איך היא תנשום ואיך היא תגנח כשאני
אזיין אותה. הבחורה הזו לא מתאימה בכלל לרשימה שלי. היא נמוכה
מדי, היא מלאה מדי, והפרצוף שלה נפוח. נראה לי שאשב איתה בדיוק
רבע שעה, כי בכל זאת לא נעים לי, ואז אני אחפף אותה. אולי
אספיק למשחק של "מכבי". "את רוצה לשתות משהו?" אני שואל.

הוא מתעניין בי, מסתכל עליי, בודק אותי מכף רגל ועד ראש ואז
בוהה ברצפה. אני רוצה לחשוב שאם לא היה מתעניין בי בכלל, לא
היה שואל אם אני רוצה לשתות. הוא פשוט היה מניח לי להזמין
בעצמי. אולי הוא בוהה ברצפה כי אני מביכה אותו או מרגשת אותו.
אולי הוא מוצא בי משהו. אני אחייך. אמא שלי תמיד אומרת לי שאני
הכי יפה כשאני מחייכת. האקס שלי אמר לי פעם שהוא רוצה ללטף את
החיוך שלי.

"נו, אז את רוצה לשתות או לא?" עד שהיא זזה. היא לא מבינה שאני
צריך להספיק למשחק. מה היא מחייכת? מישהו אמר משהו מצחיק? כמו
אידיוט אני מבזבז פה ת'זמן שלי. אני כבר יודע שאני לא רוצה.
"עוד לא הסתכלתי בתפריט", אני אומרת. האופן שבו הוא מאיץ בי
גורם לי להבין שכנראה אני לא מוצאת חן בעיניו, כמו שצפיתי
מראש. כמו שהגיוני שיקרה. כמו תמיד. אולי הוא ראה שמאחורינו
יושבת בחורה יפה, סקסית, שמצחקקת באלגנטיות. אני לא בליגה שלו.
בחור יפה כמוהו בטח לא היה יורק על בחורה כמוני אם היה הולך
ברחוב, אני מתפלאת שהוא בכלל נכנס איתי פנימה. אני בכלל לא
מבינה מה הוא חיפש ב"קופידון". הוא נראה לי מסוג האנשים
שיכולים להשיג כל אחת שירצו. באתר הוא כתב שהוא כבר בן 30. איך
זה יכול להיות שהוא עוד לא התחתן?

"לי נראה שאני לא אזמין כלום", אני אומר. יש מאחוריה מגה
כוסית. שרק לא תחשוב שאני עם הפוסטמה הזאת ותלך עם מישהו אחר.
אני חרמן אש. אני רוצה להפשיט אותה עכשיו.

"תשמעי, נראה לי שאני מוותר. יש משחק חשוב של מכבי, וגם לא
נראה לי שזה ילך בינינו. אם לא אכפת לך, אני אשאר פה עוד כמה
דקות, אקנה בירות לחבר'ה. היה נעים להכיר אותך", הוא אומר,
רומז לי שאעוף לו מהעיניים. אני יודעת שאני לא מכירה אותו,
וכנראה לא אראה אותו יותר בחיים שלי, אבל אני לא מצליחה לעצור
את הדמעות שגולשות לי לכל הכיוונים. הבחורים הרבים שראיתי
בחודשים האחרונים חולפים לי מול העיניים. השוביניסט, והטיפש,
והאמריקני הפלצן, והאנס. לא רוצה לראות גברים יותר. למה אני
חייבת לפגוש עוד ועוד ועוד גברים כדי למצוא אהבה. מה עשיתי. מה
ביקשתי. מה. אני כזאת מכוערת? כזאת דוחה? אפילו לא שמע מה יש
לי להגיד. אפילו לא שאל אותי מה אני עושה בחיים או איפה אני
גרה. ישר נפנף אותי. כנראה שזה בדיוק מה שאני שווה.

"שלום לך, אני ניר", אני אומר למגה כוסית כשאני קולט את
הפוסטמה מתרחקת לי מטווח הראייה. המפגרת הזאת התחילה להתפרק
כשאמרתי לה שלא בא לי עליה. איך הנקבות האלה לא מתביישות עם
השטויות שלהן. מזל שלא המשכתי את הפגישה עוד רבע שעה, היא עוד
הייתה מתאבדת לי בסוף הערב. הכוסית אפילו לא מסתובבת אליי,
יאללה, שתלך לחפש. מי שם עליה בכלל.