תקראו ותפנימו. יש הרבה כאלה בעולם.

למי אכפת?
למי אכפת באמת?
כאילו שלמישהו בעולם הזה אכפת ממני.
אנשים רואים אותי, אולי בתור בנאדם רגיל, אולי כסתם מישהו, לא
יודע איך רואים אותי
אבל דבר אחד בטוח -
לא אכפת לאף אחד ממני
למי אכפת בכלל?
אני מסתובב, אני נראה רגיל
למי אכפת בכלל שכל כך רע לי בחיים?
אנשים חושבים שאני בנאדם שמח,
למי אכפת בכלל שאני מדוכא כל החיים שלי?
למי אכפת בכלל שאין לי שום חבר שיעודד אותי במצב מצוקה?
למי אכפת שאף פעם אין לי חיבוק אוהב שיגרום לי לחייך מתישהו?
למי אכפת שאני כל היום תקוע בבית, ואני בודד כל החיים?
למי אכפת שאין לי חיים?
למי אכפת בכלל שכל היום אני רק צועק ומתעצבן בבית? אף אחד הרי
לא שומע אותי גם ככה
אז למי אכפת?
למי אכפת שכל יום באופן קבוע יורדות לי דמעות?
למי אכפת שאני מקנא בכל העולם?
אנשים יודעים שהמצב החברתי שלי חרא,
אבל למי אכפת? העיקר, לכל אחד יש את החברים שלו.
אנשים חושבים אולי שאני גם יוצא עם אנשים, אף אחד לא יודע בכלל
שאני כל הזמן בבית,
אף אחד לא יודע שרק רע לי,
אף אחד לא יודע שנמאס לי כבר מהמרירות הזאתי.
אף אחד לא יודע שאני חותך לעצמי את הידיים מרוב דיכאון כל
יום,
אף אחד לא יודע שהתחלתי לעשן רק כי רע לי,
אף אחד לא יודע שהתחלתי לעשן כי אני חייב תשומת לב באופן
היסטרי,
אף אחד לא יודע שהתחלתי לעשן כי אני מושפע חברתית,
כי אף אחד לא רואה אותי גם ככה.
אז היתי חייב לעשות משהו בשביל שיראו שאני קיים,
אבל אפילו על זה צוחקים עלי.
אני יכול לעשות הכל, אבל אף אחד לא יתפוס ממני.
אף אחד לא יודע בכלל מה אני מוכן לעשות בשביל שיאהבו אותי,
אף אחד לא יודע בכלל שאני מתפלל לאלוהים כל לילה שיציל אותי,
שיציל אותי מהעולם הזה,
שיציל אותי מהעצב הזה,
שיציל אותי מהמשפחה הזאתי שהורסת לי את החיים.
שיציל אותי מהעיר הזאתי, שבה היחידים שמכירים אותי זה אנשים
שממררים לי את החיים.
תמיד שמעתי את המשפט "אבא שבשמיים אוהב אותך",
טיפה מנחם לחשוב שיש לי אבא איפשהו, אבל אני לא בטוח אם הוא
אוהב אותי, בדיוק כמו שהאבא האמיתי שלי לא אוהב אותי.
אבל מה אני בכלל מספר את כל זה,
אפשר לחשוב שלמישהו אכפת ממני.
כאילו שלמישהו אכפת שרע לי בחיים,
כאילו שמישהו היה מתרגש מזה אם היתי בורח מהבית,
אם היתי בורח מהעיר,
מהארץ.
אני לא מעניין אף אחד.
אני לא עובר לשום בנאדם בעולם במחשבות.
אנשים שלומדים איתי באותו בית ספר לא מכירים אותי!
אף אחד לא אוהב אותי בכלל!
יום עשיתי משהו בכניסה לבצפר כדי שאנשים סוף סוף יראו אותי.
הנה, עובדה.
הנה השומר של הבצפר נכנס, ישר הוא קלט אותי.
הנה המזכירות של הבצפר, המורות, המנהלת, עכשיו גם הן רואות
אותי.
הנה לאט לאט מגיעים ילדים מהבצפר, הנה עכשיו גם הם רואים
אותי.
פתאום כולם רואים אותי.
הנה עכשיו כל הילדים בכיתה רואים אותי,
הנה כל הילדים בבצפר רואים אותי,
כולם עכשיו רואים אותי.
אפילו בעיתון רואים אותי!
כולם היו מופתעים.
אבל מה, סוף סוף כולם ראו אותי ועכשיו אולי ידעו מי אני.
תליתי את עצמי על העץ בכניסה לבצפר,
אבל עדיין,
למי אכפת?