יום אחד חשבתי והרגשתי שאני לא יכולה יותר עם כל הסמים. המוח
שלי כבר היה מחוק לחלוטין, ולא ידעתי מה הולך סביבי, ואם זה
הגיוני שאני תמיד מובטלת ואף פעם לא יודעת מה נכון בשבילי, ואם
זה סביר ששום דבר לא ממש מעניין אותי. ישבתי והחלטתי להפסיק עם
הסמים, ואז בדיוק בא מנשה, השכן, עם שקית גדולה של חומר שהשיג
נורא בזול, אז לא יכולתי לסרב. מנשה נכנס והתיישב, והתחלנו
לעשן, ולצחוק מאוד, ולדבר כמו שני מסטולים אמיתיים. הצעתי לו
תה, ושנינו פרצנו בצחוק, כי ידענו שלאיש מאיתנו אין כוח לקום
להכין... זה נורא הצחיק אותנו. נקרענו.

תמיד נמשכתי קצת למנשה. ראשית, כיוון שאני אוהבת גופות גבריים
נשיים, אכולים קצת מכל הצדדים, ועיניים גדולות ובהירות,
פעורות, עצמות לחיים גבוהות ופרצוף כחוש. היו לו כל תכונות
הפלא האלה וגם שקט פנימי שאף פעם לא אפיין אותי, ונהניתי לספוג
ממנו מדי פעם, כשהיה מגיע לבקר. לפעמים השקט שלו היה חזק וגדול
מדי, ולא הצליח לפעפע לתוכי. ברגעים כאלה שנינו היינו פשוט
מתכנסים בתוך עצמנו, עד שהוא היה מחליט ללכת, ונעלם לתקופה
ארוכה. לא ציפיתי לביקורים שלו, כי הם היו נדירים כל כך ומתוך
צורך להגן על עצמי למדתי להנות מהם כשהם מגיעים ותו לא. לא
התקשרתי אליו אף פעם כי ידעתי שזה ילחיץ אותו, וגם לא נגעתי בו
אף פעם, כי מעולם הוא לא רמז שהוא רוצה, ולא רציתי לכפות את
עצמי.

הוא שאל אותי מה שלומי, והסתכל לי ישר בעיניים, כתמיד נעשיתי
אדמדמה, ונעתי מצד לצד בכורסה, כי חשתי חוסר נוחות. "לא טוב",
השבתי לו. "לא ממש טוב. כי אין עבודה, ודברים לא זזים בשבילי
לכיוונים הנכונים, והרבה זמן לא פגשתי בחור או בחורה שמתאימים
לי, ואני מפקפקת אם אי פעם אפגוש... והכול עומד סביבי. שום דבר
לא יציב, אבל הכול עומד".

"תפסיקי לרחם על עצמך". אמר. כולם אומרים זאת לאחרונה. מפיו זה
נשמע חלול כפי שזה נשמע מכולם, שמאוד מנסים לעזור, אבל למעשה
אין להם מושג מה להגיד. "אז מה אתה מציע שאני אעשה?" שאלתי.
בשלב זה הוא שתק, כמו כולם, ולא צפיתי שהוא יתחיל לדבר אלי
בעתיד הקרוב, אז הלכתי להכין לנו תה.

"עזבי אותך, באמא שלך", הוא אמר, "עוד תעשי לעצמך כוויות.
במילא יש לי מה לעשות. אני אלך". "לא", הסתובבתי אליו. "בבקשה
תישאר". "בכל זאת אלך", אמר. לא עקבתי אחרי האופן שבו הפנה
אליי את גבו ויצא מהבית. זה היה קשה. חשבתי לעצמי כמה לא נעים
לגלות שהתנדפו ממני כל הכוחות הממגנטים, שהפכתי לכזו חיה בצבע
אדמה, שאיש לא מבחין בה, וגם מי שמתקרב אליה פשוט חולף על פניה
ולא רואה דבר. פעם הייתה חיוניות, פעם היה כוח, אבל מה שנשאר
חלק כל כך. אין שום זיז להיאחז בו.

כשהלך, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מסוממת מאוד, כי
החומר שהוא הביא היה ממש טוב. ויתרתי על התה. החלטתי לשתות מים
מהברז. מזגתי לי, צפיתי באבן שוקעת לתחתית כוס הזכוכית, שתיתי
בעמידה, והלכתי למיטה שלי. כל חדר השינה היה מלא בערימות של
ממחטות נייר, שהפסקתי לזרוק באיזשהו שלב, כי חשבתי לעצמי שחבל
על המאמץ, כי ממילא עוד מעט תצמח ערימה חדשה, מכוערת ומגעילה
בדיוק באותה המידה.

התכרבלתי קצת, ואז בדיוק האקס התקשר. הוא לא מבין שהשיחות האלה
לא עושות לי טוב. הוא עושה הכל כדי לשמור על קשר, והוא לא מבין
שזה מרוקן את שנינו מהשאריות שנותרו שם, בפנים. גם אני כנראה
לא מבינה את זה. אולי בגלל זה אני מתקשרת אליו כל כך הרבה
בעצמי... "אני רוצה להכיר לך מישהו..." אמר. "קשה לי עם זה
שבגללי את סובלת ככה..." אהה. אמין ביותר. כך אמרתי לעצמי, ולו
אמרתי שאשמח להיפגש עם אותו בחור. נראה לי שזה היה מאוד לא
צפוי, כי הוא נחנק תוך כדי שיחה. לאחר חמש דקות של שקט מהעבר
השני, החלטתי לנתק את השיחה.  

הלכתי לאמבטיה. התפשטתי, והסתכלתי במראה. הרבה שומנים צמחו
במקומות לא חביבים. שנאתי אותם. התלבשתי מייד שוב, ורצתי למטה.
אני גרה ליד הים, מרחק הליכה קצר, אז כל פסיעה קטנה מובילה
אותי למקום יפה וכחול מאוד. נתתי לעצמי להיות מובלת, ללכת עם
הזרם, ואז ראיתי שוב את מנשה.

"אני יכולה ללטף אותך?" שאלתי. כן. הוא אמר באדישות, והכניס
ידיים לתוך החולצה שלי. הציצים שלי היו קפואים, כי היה יום קר
מאוד, והרוח מהים רק העצימה את הקור שבאוויר. בסוף אני לא
ליטפתי אותו, והנחתי לו להעביר ידיים בעצמאות על הגוף שלי. הוא
פשוט השאיר שם את הידיים שלו ולא הזיז אותן, אז שאלתי אותו:
"מה אתה עושה?" והוא שאל: "מה את רוצה שאני אעשה?" הורדתי
בעדינות את הידיים שלו והמשכתי ללכת. ראיתי זוג אחד מתחבק,
וזוג אחר מתנשק, וזוג אחד שנח מתחת לסוכת המציל, למעשה, הם לא
נחו לרגע.

"מיכל"... צעק מנשה מרחוק, והקול שלו התערבב עם הרוח. מתברר
שרץ אחריי, עד שהגיע אליי, מתנשף. "אני מצטער", אמר. "אני
מצטער שאני כל כך אדיש ומשעמם, ולא מצליח לזוז ממקום למקום,
ולשמח אותך. אני מצטער שאני לא מצליח לשמח את עצמי, או לאהוב
את עצמי, או לאהוב אותך... אני רואה כמה את צריכה את זה". "אבל
מנשה, אתה לא צריך לאהוב אותי" - אמרתי. איך אפשר לאהוב אותי
כשאני שונאת כל כך את עצמי? "את יודעת למה אני מתכוון" - הוא
אמר. "הייתי רוצה להסתכל בך, או באישה אחרת, ולהרגיש משהו. אבל
אני לא מצליח להרגיש. כאילו כל הרגשות נשאבו לי מהגוף פעם,
כשישנתי". למה הוא חושב שזה מעניין אותי? הוריד לי את כל
הסוטול.

"אני מבינה, אמרתי לו, אתה לא יודע כמה. גם לי נעלם הכל יום
אחד. חשבתי שזה בגלל הסמים, או בגלל שגרת הכאב שנמאסה עליי
והחלפתי אותה באדישות". הוא שוב הניח את הידיים הדקות והנשיות
שלו בתוך החזייה שלי. שלפתי אותן משם והנחתי אותן לצדי גופו.
חיבקתי אותו. הצלעות הזוויתיות שלו דקרו לי בבטן. אם שנינו
היינו הופכים לנציבי מלח באותו רגע, זה היה אידיאלי מבחינתי.
חבל שזה לא קרה.